גילוי נאות: שרות אלו נכתבו על חתיכת נייר ימים ספורים לאחר המאורע לפני שהזיכרון ידעך יותר מדי.אז הנה אני יושב בגרופאני (נפאל) לאחר יום הליכה מפרך במיוחד של 9 שעות הליכה ומנסה לעלות את הזיכרון לדף. לאחר הפתיחה נעבור לעוד הקדמה ומה שלמעשה הביא אותי לאזור זה של הגלובוס. הכל התחיל למעשה כבר לפני שנה שבו בכלל עלה לי הרעיון לעשות טרק בנפאל (מעולם לא עשיתי טרק אמיתי והטיול אחרי צבא הסתכם בטיול מאורגן מחוף לחוף בארה"ב ). התחלתי לקרוא לאסוף חומרים אבל מכל מיני סיבות שיכולות להיות סיפור אחר נאלצתי להקפיא את התוכנית ו"להסתפק" בשבוע בסנטוריני. עברה חלפה לה שנה והרעיון שוב עלה וצץ, מבט מהיר בלוח השנה וגילתי שהשנה החגים יוצאים ברובם באמצע השבוע ומכאן מעט יחסית של ימי עבודה. למרות התפקיד הניהולי ולחץ מתמיד נתתי התראה של חודשיים מראש על חופשה של חודש שלם.באותו הרגע ידעתי רק שאני חוגג את היום הולדת בנפאל ומעבר לזה כלום.התחלתי לאסוף שוב חומר ולמרות המלצות שאני קופץ מעל הפופיק ננעלתי על הטרק של ארואנד אנפורנה. למי שלא מכיר זה מסלול שקיים כבר עשרות שנים אבל נעשה מאוד תיירותי ו"קל" יחסית. בגלל ריבוי הכפרים בדרך ומספר קיצורי דרך. בעבר הוא לקח כ 21 יום והיום ניתן לסיים אותו בלי לקרוע את הגוף יותר מדי ב 12 – 13 יום. בנקודה הגבוהה ביותר בטרק מגיעים ל 5416 מ'. לאחר שיחה עם אנשים שבאמת עשו את הטרק הבנתי שגם אנשים מבוגרים עושים אותו בהצלחה (אכן פגשתי בטרק אנשים מעל 50 ). והקושי העיקרי זה האורך שלו וקצת קשה לטרק ראשון וכדי לקחת משהו קצר יותר. מה לעשות אני ננעלתי על המטרה כמו טיל מנוחה ללא אפשרות ביטול.הטיסה לנפאל כבר הוזמנה, סיימתי לשרף כסף על ציוד והייתי בדרך לנפאל. לאחר התארגנות קצרה בנפאל ומעבר לפוקרה. שם כבר הזמנתי את הפורטר והתחלתי לתכנן את המסלול של הטרק יותר לעמוק.שמתי לב שאם התוכנית תקתק ואני יעמוד בעומס אז ביום ההולדת אגיע לנקודה הגבוהה ביותר של הטיול , הפס – המעבר בין ההרים. היום הזה נחשב לקשה והארוך ביותר בטרק. מספר ימים קודם במהלך ימי הטיפוס ולקראת היום המיוחל חשבתי לשדרג את החוויה ולהכין שלט כדי להציג בגאון בפסגה. מכאן עלו שתי בעיות קשות לפתרון: למצוא קרטון או חתיכת בד לכתוב עליו וכמובן למצוא משהיא בעלת כשרון כתיבה (אני גבר ואם אני הייתי מכין את השלט אז לא כל האותיות היו באותו גודל). את הבעיה השנייה פתרתי די בקלות אבל הבעיה הראשונה היה קשה חרשתי לא מעט חנויות בתי הארחה ועוד גורמים אפשריים. במקרה הצלחתי למצוא בסוף קרטון.בערב לפני הטיפוס ישבתי עם ה"מתנדבות" והכנו את השלט קבוצה של דרום קוראנים הסתכנו בסקרנות ושהסברנו מה אנחנו עושים הם התלהבו וביקשו לצרף ברכה בשפתם. מכאן עלה ראיון לגייס תיירים נוספים ולהוסיף ברכות בשלל שפות. הגענו בסוף ל 12 שפות על השלט. השלט הושלם והתכוננתי ליום הארוך והקשה המתחיל מצאת החמה ונגמר הרבה אחרי צאת הנשמה.הטיפוס של 400 מטר מגובה של 4900 מטר עד ל 5416 מ' ומסתיים בירידה ארוכה בגובה ל 3800 מטר. הכל ביום אחר בקור מקפיא. היו "חכמים" שהתחילו הרבה לפני הזריחה כבר ב 4:00 בבוקר עם פנסים. אחרי יציאה קצרה לפיפי בשעה זו כדי לחזור לחדר ולהתחפר בסק"ש לעוד כמה שעות.התחלתי את המסע קצת אחרי הזריחה בין האחרונים להתחיל לטפס. בגבהים האלה קשה לנשום, תוסיפו קור מקפיא וכושר בינוני ויותר מדי שכבות שלא עוזרות בגרוש. שפצרתי את השלט לתיק והתחלתי לטפס עם עוד חבר. כל הזמן בדקתי שהשלט לא נפאל בדרך , הרי יהיה מאוד מאכזב אם ברגע האחרון השלט יעוף אחרי הכל למה אני בגלל מטפס. אני מטפס מטפס וזה פשוט לא נגמר ועולה בי השאלה הפילוסופית – למה אני מתעלל בעצמי כל כך ועוד ביום הולדת שלי. כל זמן קצר עצרתי עקב קשיי נשימה נראה כי מחלת הגבהים התחילה להשפיע הרבה יותר. נזכרתי בכל אותם אנשים שפגשתי בדרך ופרשו לפני , כולם לפחות נראו יותר מנוסים ובכושר הרבה יותר טוב. לא אשקר למרות הקרבה לפסגה עדין עברה בי המחשבה לפרוש ולחזור בחזרה למטה (מדובר הליכה חזרה של מספר ימים). לא יודע מאיפה היה לי הכח (מדי שמיים, אדרנלין או סתם עקשנות של האופי שלי לסיים את המשימה שלקחתי על עצמי).לאחר שעות של טיפוס מייגע הגעתי לפסגה, פרסתי את השלט הצטלמתי, נחתי ושחקתי קצת בשלג כמובן לא יודע מה עוד מחכה לי בהמשך הדרך.לאחר שעות של שעה בפסגה עשיתי את החפצים ופניתי להתחיל את הדרך למטה. ההתחלה הייתה טובה ומרגיע ככל שיורדים בגובה הנשימה משתפרת. ככך שהזמן עבר רזרבות המים והאנרגיות שלי התחילו להיגמר. בניגוד לרוב אזורי הטיול באזור זה אין נחלים או כפרים לנוח ולמלא מים. התחלתי להשתרך מאחורי אנשים ולהוריד לגמרי הילוך. בשלב מסוים הייתי קרוב להתמוטטות ועשיתי מגבית מים מכמה אנשים. הייתי זקור לכמה דברים מהתיק הגדול אבל הפורטר שלי רץ יותר מדי קדימה בלי לטרוח לחכות לי. לאחר שעות רבות של ירידה ולאחר שכבר הפסקתי להרגיש את הגוף הגעתי לתחנת עצירה ומי חיכה לי מחייך עם חיוך של טמבל – כן הפורטר שלי. במעט האנרגיות שהיו לי שטפתי אותו על זה שהוא לא חיכה לי כמו שנתבקש. המשכנו ביחד לתחנה עצירה בכפר הבא. הגענו לכפר בשעה מאוחרת יחסית שאני מורעב ועייף ואז מכה חדשה של מחסור בחדרים.השארתי את התיקים עם הפורטר ויצאתי למסע חיפוש לחדר ללילה. בסוף מצאתי מיטה פנויה בחדר עם עוד כמה נשמות טובות ישראליות.החלטתי לפנק את עצמי בארוחת יום הולדת של סטייק יאק (רציתי פרה אבל אין להשיג את זה באזור). הסטייק לא היה הצלחה גדולה אבל עדין משביע למדי. התקשרתי הביתה למסור ד"ש ומשם למיטה לפני עוד יום מתיש. אני שמח שעמדתי במשימה ואכן זה יום הולדת מיוחד למרות הקושי שכבר הרבה מאחורי והשרירי הרגליים במוות קליני.זהו עכשיו נשאר רק לחכות לשנה הבאה ולנסות להתעלות על החוויה של השנה
|