התיישבתי על קצה המיטה, בין הסדינים המבולגנים והבגדים של הבוקר. מאתמול יש ריח חזק מאוד של יובש בחדר השינה. הרחתי חזק, חיפשתי עם המבט מאיפה זה בא אך לא מצאתי את מקורו. חשבתי אולי מאחורי ארון הבגדים, אבל אין שם דבר שעלול לגרום לריח כזה.

התחברתי אליו. הוא מילא את ריאותיי ומיד זכרונות ילדות ונעוריי עלו מולי. גדלתי בבית עתיק מאוד בו ליובש ולרטיבות היו מקום מכובד מאוד. בחדר השינה שלי ושל אחי היה אפשר לראות את הקירות בוכים דמעות שהפכו לציורים מכוערים מאוד.

בחדר הזה חלמתי חלומות של נערה מאוהבת באהבה וגם שם ישבתי על המיטה בין התקפי אסטמה שלא נתנו לי לישון.

באותה מיטה בחדר הזה התמזמזתי לראשונה בגיל 16. זוכרת את המבוכה הגדולה כשאמא שלי עברה במסדרון והסתכלה דרך הדלת שהייתה חצי פתוחה. מהר מאוד הסתבר לי שהמבוכה הייתה ביני לבן עצמי כי אמא שלי הייתה אישה מאוד ליברלית ואחרי הארוע המדובר קנתה לי גלולות נגד הריון (שם היה אפשר לקנות גלולות בלי מרשם).

המבט שלי הסתובב בין הנעלים שעל הרצפה בזמן שהחתולה הוציאה עלי ציפורניים כי עוד לא שמתי לה אוכל. "עוד מעט" אני חושבת, "קודם אני חייבת להבין מאיפה הריח הזה בא".

ואז ראיתי את נעלי בית החדשות שקניתי שלשום בחנות נעליים זולה בשדרות ירושלים. נעלי בית יפות, פרווה מבפנים ועור מבחוץ. זה כנראה עור אבל אני בספק כי הן עלו רק 30 ש"ח. מקרבת אחת הנעליים אלי ומריחה אותה. הריח כל כך חזק שקשה לנשום לידה. ריח של עור, ריח של רטיבות, שח יובש, אני כבר לא יודעת.

מוזר איך נעלי בית החזירו אותי כל כך רחוק.