יש חלק שלא יאמינו למה שכתבתי אבל עם עובדות אני לא מתווכחת.

ביום שני בערב, עת עשיתי את דרכי להנחות מפגש מדיטציה, התבוננתי לשמים זרועי הכוכבים ונזכרתי בחברתי הטובה ליחן כרמית שנפטרה מסרטן לפני כ-8 חודשים בעודה בת 30.

בליבי אמרתי לה: "הי ליחן, את שם למעלה עושה חיים, מביטה בנו מחייכת וצוחקת כהרגלך, את בטח זוהרת באורך הענק ומשפיעה מאורך על הסובבים אותך ואולי גם עלינו. את מרוצה שאני ממשיכה בדרכי ומנסה לממש את חלומותי, תני לי סימן שאת רואה אותי".

המשכתי ושקעתי בזכרונות ובליבי אמרתי לה: "איך כל הזמן פירגנת ותמכת בי ברעיונות שלי ומימוש חלומותי, אפילו בשעותיך הקשות עת היית על ערש דווי לא הפסקת לתמוך ולפרגן ותהיתי מאין שאבת את כוחות הנפש הללו?" נזכרתי כיצד תמיד היית מכנה  אותי "נ ו ר י ת ו ש" ומעולם לא קראת לי בשמי המלא אלא "נוריתוש", פישפשתי בזכרוני וניסיתי לבדוק האם מישהו מבני משפחתי, מכריי או חבריי כינה אותי בשם זה, אך לא העליתי דבר, היחידה שקראה לי כך זו את".

בעודי ממשיכה להעלות זכרונות משותפים צלצל הטלפון הסלולארי שלי, לא הבטתי על צג הטלפון אלא תיכף עניתי ולפתע שמעתי קול: "נוריתוש", צעקתי "וואו" והרגשתי כיצד החסרתי פעימה, נשימתי נעתקה וקולי נאלם, לא האמנתי למשמע אוזניי.

הדוברת מעבר לקו היתה אחת מתלמידותי שמעולם לא כינתה אותי כך. היא הרגישה שמשהו אינו כשורה אצלי ושאלה: "הי, מה קורה הכל בסדר?", לא יכולתי כל כך להגיב, בקול צרוד ביקשתי ממנה להמשיך בשיחה. במהלך השיחה התחלתי להתעשת ולשתף פעולה ולקראת סוף השיחה סיפרתי לה את שקרה לי, היא היתה המומה וכל גופה הצטמרר.  

תודה לך ליחן-כרמית היקרה והאהובה על הסימן ששלחת אלי, את בטח צוחקת ונהנית ממה שאירע לי, המשיכי לשלוח לי סימנים בדרכך המיוחדת והשובבה. 

מוקדש באהבה גדולה לזכרך ולפועלך! 

נורית-בראל גריידי