מתוך אתר כנסת ישראל: הרשו לי לומר, אני גם מתרגש...

--

הייתי בת 11 ועד אותו ערב, כשדיברו איתי על שלום, חשבתי על יונים ועלים של זית ומעולם לא על המחיר והקורבנות הכואבים שהוא תובע, מעולם לא על הניסיונות, הקשיים והכישלונות שבעשייתו.

אחר כך היו הפיגועים באוטובוסים, בבתי הקפה והמסעדות, חלקם קרוב לבית, חלקם בקצה השני של המדינה, אבל לא משנה איפה – אחרי כל פיצוץ זה הפך יותר ויותר ברור שהחיים כאן, כמו שחיינו אותם אז וכמו שאנחנו חיים אותם היום הם חיים על זמן שאול.

וזה בלתי נתפס, לראות את כל האנשים האלו בכיכר, רוצים שלום, את כל האנשים שחיים מעבר לגבולות המדינה הזו ושותפים לחזון הזה ולדעת כמה עמוק השינוי שצריך להתחולל בכל כך הרבה חזיתות בכדי שזה יקרה.

אתמול מישהו שאל אותי מה דעתי על הנשיא החדש של ארה"ב ואמרתי – ערבי. יש בי צד שלא מאמין שיש לנו פרטנרים לשלום, יש בי צד שמתבייש באובדן האמון, יש בי צד שרוצה לראות בהם את הטוב והאנושיות, שרוצה לראות בנו את אותן תכונות וצד שמפחד.