תובנה שהגעתי אליה במהלך טיול עם דיוויד.

בתודעה הכללית נוטים לבלבל בין הטרמינווגיה של רגיש ופגיע.

בד"כ נוטים לשייך ולהכיל את שתי המשמעות אל תוך המילה 'רגיש' בה משתמשים הרבה יותר.

איך שאני רואה את זה, רגיש זה המתנה ופגיע זה העונש. והם לא חייבים בהכרח לבוא יד ביד.

אדם רגיש רואה ומבחין בהרבה יותר מן הספקטרום האנושי וראייתו חדה בכל הנוגע לתתי הגוונים בתווך.

הפגיע הוא פשוט זה היכול להפגע מהרבה יותר דברים מאשר האדם הרגיל. והוא יכול להיות טמבל גמור. בקמץ. או בפתח. איך שזה אמור להיות מנוקד.

מרגע המיטוזה הייתי פגיע. אולי זה קטע של פגים. אולי זה קטע של אני. לא באמת חשוב.

מה שניתב את האנרגיה המנטאלית שלי לתחומים אולי פחות מעשיים. רק מי שמקבל את מילת הגנאי "פילוסוף" בילדותו מבין באמת.

כנראה המעשיות והחוכמה המעשית יותר מדי התשלבו עם המציאותוהמציאות הייתה הדבר הכואב הזה. ואולי לא היו לי את הכלים כדי לדעת איך בכלל להתחיל להבין את התכלס כמו שצריך.

היום אני הרבה יותר בתכלס. הצבא עזר לזה המון. והיכולות המנטאליות מנותבות כבר הרבה זמן לתכלס ולחוכמת החיים.

בשבילי אנשים מסוגו של אסי דיין הם סוגים של אספרגר רגשי. הם מצטיינים בתחום אחד. אבל הם פאקינג לא יודעים לנהל את הפשוט שבפשוט בחייהם.

פירמידות הפוכות, יהודים, מאסלו וגו'.

את הפסוט הזה הייתי צריך לכתוב תחילה בקובץ על הדסקטופ. לא נורא, הלאה.

איפה הייתי

אה, היום אני הרבה יותר בתכלס. פשוט כי לשפר את החיים שלך ואת האושר שלך זה הדבר הכי חכם באופן הכי פשוט לעשות עם המשאבים שלך. כשלא מספיק טוב לך פילוסופיה היא אוננות.

מה שמחזיר אותי לרגיש מול פגיע.

היום הודות לכך שקצת התחשלתי וקצת למדתי על אנשים אני יותר רגיש.

כי להיות פחות פגיע נותן לך יותר מקום להיות רגיש. אתה פחות מוצף רגשית.

אני עדיין נתקל יותר מדי פעמים במהלך היומיום במצבים של פייט אור פלייט (אין לי זין לקאפס לוק) ואחת מתתי התובנות שהגעתי אליהם (אליהם או אליהן? זה התתי או התובנות?) הוא שהקטע הזה של פייט אור פלייט, כשאני איכשהו נזכר באיזה משהו שאולי ראיתי באיזו תוכנית ערוץ מדע, מרכז את כל הפעילות המוחית באזור יותר פרימטיבי של המוח. ובגלל זה אני מרגיש כמו ילד עם פתרונות ותגובות של ילד במצבים האלה. פשוט כל ההוויה הרגשית  והמחשבות על דרכי פעולה מתרכזים באיזור יותר לחוץ ופרימיטיבי, מה שבהכרח יביא לתגובות פחות מעוררות גאווה מהחלקים שהם יותר מקור גאוותי ובאמת נותנים לי תחושה של כוח אמיתי כשאני מבקר אצלם.

זה גם מתחדד שכל המצבים האלה שמתפרשים כאיום למרות שבמבט לאחור 90 אחוז מהם בכלל לא מהווים איום ממשי, הם חיבור רגשי היסטרי לטראומות ילדות שלא בזין שלי להרחיב עליהן עכשיו.

נורא גברי כל האזכורים הפאליים האלה.

אז לפעמים אני מרגיש רגיש. במיוחד כשמסקנות שאני מנסה שישמעו לאחרים חותכות באמת יוצאות בול על הנקודה.

אני חושב שאני שואל בתחום הזה הרבה יותר מכל אחד שאני מכיר.ומשם הידע המצטבר שלי בעיקר. ואולי אני לא נותן מספיק קרדיט גם ליכולת ההתבוננות והניתוח שגם התפתחה עם השנים.