"לא הרגילו אותי לאהבה" החלה איריס את דבריה מתוך הלא כלום.

הבטתי בעדינות אל תוך עיניה, והיא מישירה מבט תכול עין, שקוף צלול אינסופי כתמיד.

 כל פעם מחדש הייתי מופתע  מישירותה. היא היתה נוהגת לדבר כמזכירה לעצמה דבר שאל לה לשכוח. כמו יומן אומלל, שבישבילה היה -חייה.

ככה זה אהבה? זה מה  שסיפרו לי. ואני האמנתי. מטומטמת קטנה, שכמותי. האמנתי שבסוף הכאב הזה יש איזה בונוס. שפתאום תבוא האהבה. אז חיכיתי.

איריס אינה משפילה מבטה לרגע. חופרת בי בעיניה כאשר קולה העדין כמו נוטף דבש מספר שוב את הסיפור.

  ביני לביני תמהתי. אני הרי כבר מכיר את איריס שנים רבות.. האם אי פעם יירפאו פצעיה?

  איריס שלי כל כך יפה. אבל היא לא יודעת. דאוגה היא כל העת שמא לא תמצא חן, הרי אז אמרו לה שזה בגללה. שהיא אשמה. ולא היה שם קול שפוי אחד שהעז לצאת כנגד וללמד אותה ללחום מלחמתה.

ועכשיו היא כועסת.

  מה שאוכל אותי מבפנים לראות אותה כועסת על עצמה. "למה לא החזרתי בחזרה? למה לא ברחתי?"

משפטי חכמים שנטעו בה פסיכולוגים מלומדים במשך השנים הארוכות של נסיון הגדילה שלה.

"זו היתה בחירתך להשאר". צמרמורת חולפת בגבי כשאני חושב על כך. האמנם? כיצד ילדה קטנה מסוגלת לקום ולעזוב את ביתה? את מקלטה? ולאן תלך? במיוחד באותם הימים?

  "אז הייתי מלכת הביתה. אתה שומע? כולם עשו מה שהוריתי להם, ואותי זה אפילו לא הפתיע. ככה בחוץ אף אחד לא יידע מה עובר עליי. העדפתי להיראות נורא חזקה. ואז הייתי מוגנת."

   מחר יום נישואינו  חעשירי ולבי יוצא אל האשה המרתקת הזו, אם ילדיי שימים ולילות בודקת עצמה אם העניקה מספיק אהבה, אם אמרה שהיא אוהבת, האם היא מספיק קשובה לרגשות בנותינו ולרגשותיי?

  ישבנו בחצר השמש כבר שקעה מזמן. איריס קמה הושיטה לי יד בשאלה . עניתי לה בהידוק אצבעותיי בעדינות סביב אצבעותיה ושנינו מביטים זו בעיני זה כיודעים שהסיפור עוד יסופר ידובר. . .