עשבים שוטים מוריקים על הגבעות. זה המסר המזוכך ביותר שנוסח היום בכיכר רבין. לא הייתי שם, רק שמעתי מהשידורים ברדיו אולי חמש דקות במקטעים של שלושים שניות כל אחד. ובכל אחד מהם, בכל שלושים שניות אקראיות ששמעתי מהטקס, הידהד המסר הזה דווקא. 

השנה יותר מכל שנה אחרת שמעתי אנשים שזכרו של רבין יקר מאוד לליבם מלינים על כך שזכר הרצח והנרצח הפך להיות סקטוריאלי, נחלתו של פלח אחד, מגזר אחד מהעם. גם אני מלין על כך, אבל בעיניים פקוחות. אלה הם ממשיכי דרכו של רבין והמאמינים האדוקים ביותר במורשתו, שהופכים את זכרו למנוכר יותר ויותר כל שנה. יתיי ולא אחמיניה (יבוא ולא אראהו) היום שבו יישכח זכרו כליל בשל כך. 

כל כך הרבה יש לומר על רבין. לא אהבתי אותו ואני מתעב את מורשתו. אבל בחיי שאני מתקשה להבין את הדרך שבה אלה שכן אוהבים אותו בוחרים להנציח את זכרו. בימי הזיכרון לז'בוטינסקי ולבגין אף אחד מהנוכחים לא נוהג לכנות את אנשי ההגנה והפלמ"ח בכינויי גנאי בגלל הסזון או אסון האלטלנה, תמצאו שם רק זיכרון וגעגועים לאנשים שביטאו תפיסות של המוני העם. בימי הזיכרון לרב קוק או לרב נריה, רוב הנוכחים כלל לא יודעים על הפשיטות הנוראות של בני הקיבוצים באצבע הגליל על המושבים הדתיים שם, וזה לא בטעות. הם רק מביעים הערצה דתית כנה ויפה לנפילים שעיצבו דורות וחינכו עשרות אלפים. בטקסי הזיכרון לגוש קטיף הנוכחים מוצאים על הבמה רק אהבה, חיבוק וזיכרון קולקטיבי. הכעס על ההסתה חסרת המעצורים שקדמה לפינוי קיים אמנם, אבל רק בקהל. וגם שם הוא דועך משנה לשנה. 

אז למה כשהשמאל בא לזכור את רבין ולבכות על הרצח ועל השבר שהוביל אליו, הדבר הכי חשוב שיוצא לו מהפה זה הזיות סרק על עשבים שוטים? רבין היה איש שלום, אתם אומרים. איפה השלום הזה בעצרות הכיכר? רבין נרצח בעקבות קרע בעם, אתם מזכירים לכולם. האין ימי הזיכרון לרצח הם הזדמנות נפלאה לנסות לאחות את הקרע? רבין ומורשתו יישכחו באין סולידריות סביב זכרו, אתם מאיימים. אבל איך תדברו על סולידריות באותו פה שבו כיניתם מגזר שלם סרטן לפני שני משפטים? רבין נרצח בעקבות הסתה, אתם מטיפים לנו כל שנה מחדש. תסתכלו במראה. 

אני חולק עם כל עם ישראל את האבל על המצב שהוליד רצח של ראש ממשלה. גם את זה אני עושה בעיניים פקוחות. מסתובב כל העת עם פצע פתוח ומחטט בדברים שאסור, כמו העובדות הלא ברורות האופפות את הרצח עצמו ואת זהות המסיתים שהמיטו קלון על מגזר שלם, על המגזר שלי - מבלי להיות שייכים אליו באמת. הרצח הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית, אומרים מפעם לפעם, ובאותה נשימה מנדים וסותמים את פיו של מי שמעז לשאול שאלות על נסיבות הרצח. כי עצם שאילת השאלות האלה זו ההסתה אמיתית. זו ההסתה, ולא הדיכוטומיה המוחלטת שמוקירי מורשת רבין צובעים בה את העם כל שנה מחדש.

רבין היה איש שנוי במחלוקת. דרכו היתה דרך פוליטית, מטבעה מקובלת על חלק מהעם ופסולה בעיני חלקו האחר. לא כך אמור היה להיות זכרו, אבל הוא כן כך. רצח רבין הוא אירוע מכונן המצדיק יום אבל לאומי. זה יום שצריך לעורר אצל הישראלים שני סוגים של רגשות: זכירת האיש ובכיית הנסיבות שהובילו להירצחו. במקום זה מתווספים שני רגשות נוספים: הילולא לדרכו הפוליטית-מדינית כאילו אין בלתה, ושנאה עזה לציבור שלכאורה שלח את הרוצח. 

גם השנה עברתי במקרה בבית ספר אחד סמוך ליום הזיכרון לרצח. גם השנה התנוססה שם כרזת השטנה "לא נשכח, לא נסלח". לא צריך, אל תסלחו. תמשיכו להזות עשבים שוטים מסוגים שונים, ואנחנו נמשיך לבנות ולבכות, בדרך הציונית, הישנה והטובה. ונמשיך גם לאהוב אתכם כאחים. ולסלוח.