0

1 תגובות   יום ראשון, 9/11/08, 06:32

 

   ההליכה ברחוב מגלה שוב ושוב את גווני הצבע האפור של המדרכה, למורת הרוח. התאים הקטנים המיועדים לצמחיה חנוקים במעין איים בתנועת הרכבים, כפי שהאדם הולך ונחנק באטמוספירה הרעילה שיצר לעצמו. הטבע העירוני עשוי גם לעורר תאווה לא מוסברת לנוף הנוראי הזה, אחרת אין הסבר טוב לפיסול התעשייתי המודרני. עם מחשבות שכאלה בראשי אני מדדה כאשר רגלי לפתע נעצרת, כמו נתקלה ברגלו של מישהו אחר. אינני מעז להפנות את מבטי. לבי פועם במהירות. אני מתרחק משם, במלוא הפסע. רק כאשר המפתח נוגע במנעול הדלת אני יודע - מישהו אורב מאחורי. אני ממהר לפתוח את הדלת וידו מונחת על כתפי. בזעקה, אני ממהר לנעול אותה. אני נמלט למיטתי, כילד. לאחר דקות ארוכות אני נרגע ומרשה לעצמי להביט מהמיטה דרך החלון. אני רואה את הצמחייה הדלה ואת הכביש, וזוג עיניים שחורות, עטופות בשחור מסביב, בוהות בחזרה במבט. רחש קל מהשיחים, האוויר הדק של הלילה נשאף אך בקושי. אני אוחז בשמיכה, המבט מתמיד, למרבה הזוועה.

דרג את התוכן: