ההורים שלי יעשו הכל כדי שנגיע לשישבת. אמא שלי אוהבת את התחושה הזאת שכולם בבית, אפילו שיש הרבה רעש והמולה. היא קוראת לזה "רעש הרמוני". אנחנו שלושה אחים; אח גדול, אני האמצעית ואחי הקטן שעוד גר עם ההורים. אני והגדול מגיעים לבקר בערך פעם בשלושה שבועות, כשהגעגועים לא מניחים. או כשמישהו מבני המשפחה מת. או אם חסר כסף ונמאס לאכול בחוץ. או בעיקר כשאני צריכה שאמא שלי תעשה עבורי מלאכת מחשבת ותגזור לי את הציפורניים על הידיים. 

הגעתי מת"א ואחי הגדול מהרצליה, הביא עמו את החברה הפרחה שלו. אני לא אוהבת כשהם מגיעים, הכל מסביב הופך להיות פלסטיקי, מתוח, צונן ומאופק. החיוכים הנבוכים, הטונים הצורמניים, ההיתקלויות במסדרון שתמיד מלוות במלמולי שלום מנומסים וסוחפים אותך לשיחות נבובות על כלום. אז מה אמרת שאת עושה? מה, עזבת את האוניברסיטה? אבל למה? חשבתי שאת נהנית שם ושאת מרוצה. אז רגע, מה את עושה עכשיו בעצם? אנחנו חייבות להיפגש לקפה מתישהו, זה לא בסדר שאנחנו לא בקשר. ותגידי, אני ואחיך שוקלים לעבור לת"א, את מכירה דירות שני חדרים חמודות שמתפנות בקרוב? ככה בסביבת האיזור שלך זה יכול להיות מעולה. עדיין יש שם את החניון המתפרק ההוא, נכון? חשוב שתהיה חנייה זמינה וקרובה. גם נרשמתי לאוניברסיטה עכשיו, אמא שלך סיפרה לך? כן, אני אלמד מנהל עסקים. אני רוצה לפתוח פאב משלי, עם דגש על אווירה ועיצוב, ולנהל אותו יחד עם אחיך. או אולי הוראה. מה דעתך עליי בתור מורה? מה שבטוח זה שאני רוצה לגור בת"א. אפילו שכמו שאת מכירה את אחיך הוא לא סובל את ת"א, אבל אני עובדת על שיכנועים. בסוף זה יבוא לו. מקסימום נתפשר על רמת-גן או גבעתיים. 

הם הכירו לפני שלוש שנים ומדברים על לעבור לגור יחד. כל הזמן הם מדברים על לעבור לגור ביחד. ז"א, היא מדברת, הוא בעיקר מתעלם, לוקח  ת'זמן ומזיין בדרך כל מה שאפשר. זה התחיל מזיון והמשיך בזיוני שכל. אחי בכלל לא רצה שזה יתפתח למשהו רציני. זה קרה איכשהו. נהיה. באחת משיחות הסלון שניהלנו פעם אני והוא, עוד אז באישון לילה, הוא גילה לי: "היא לא מספיק יפה בשבילי, אבל הסקס לא רע והיא מבשלת מדהים. זה נוח בינתיים, אז אני נשאר עד שאמצא משהו טוב יותר". בינתיים שלוש שנים עברו חלפו.  

בזמנו התלהבתי מגילוי הלב המשתפך הזה שלו, זה אפילו בא לי בהפתעה. איזה כיף שאחי הגדול מרגיש מספיק נוח לחלוק אתי דברים. ככה חשבתי. היום אני בעיקר נגעלת מאיך שהוא תופס נשים. לא, תיקון. מה שבאמת מפריע לי זה שהוא, בתפיסת העולם שלו, לא טוב יותר מגלעד ואדם ואיתי ורועי ואורי בחולם (אורי בשורוק דווקא היה בסדר) שרמסו לי חלומות של מסטיק ופנטזיות על כאן גרים בכיף. סיפקו אשליה של יותר משווה זיון (בפועל? זה לא כולל שינה. מונית חזרה? על חשבונך גברת). רגע, אמא שלי נכנסה והביאה שקשוקה. סיבה מספיק טובה כדי לעצור להתרעננות. זה הזמן ללכת להשתין או להביא לכם נשנוש גם. 

רווח לשם האתנחתא.

אחלה שקשוקה. אמי מוכיחה פעם נוספת את כישוריה הקולינאריים, בין השאר. 

בזמן שאני מקלידה את התיעוד הנדיר הזה הם רבים על משהו. כנראה על שטות זניחה. הוא לא שם לב שהיא עם צללית חדשה בטח. או שהוא שכח שבדיוק היום הם יוצאים שלוש שנים, תשעה ימים ורבע שעה. רגע, רגע. ו-17 דקות. אחי וחברה שלו, ז'תומרת. למקרה שהספקתם לשכוח. איזה טרור היא עשתה לו פעם בגלל שהוא לא הביא לה מתנה לט"ו באב, וועה וועה. או שזה היה הוולנטיין? או יום האשה הבינ"ל. כל דבר היא מציינת וכל דבר הוא מזיין. הם רבים כל הזמן. הכי מלוכלך, נמוך וצהוב שאפשר. על הכל. כמו לצפות בג'רי ספרינגר בלופ. נפרדים וחוזרים ונפרדים ואז מחליטים שעדיף לא לחזור ושמוטב להמשיך הלאה כל אחד בחייו, ואז חוזרים שוב פעם כי לבנות הכל מחדש עם אדם אחר? למי יש כוח לזה.

הוא קרא לה זונה מלוכלכת והיא הולכת עכשיו. הוא לא מתרגש מהאיומים שלה (ציטוט: "רוצה ללכת? לכי". בקרוב הרינגטון), אני מניחה שגם היא לא. הם התרגלו לזה. הם משחקים בלהיות בסערת-רגשות, מזייפים דרמות, כאילו זה מה שנותן תוקף לזוגיות שלהם. רגע, היא לא הלכה. אני עדיין שומעת את הקול שלה. יש לה קול מעצבן, בהמי, קצת צרוד כזה אבל לא צרוד סקסי.  

הם נכנסו לחדר שהיה פעם החדר של אחי הגדול והיום הוא משמש כחדר אורחים פונקציונאלי. החדר שלי הפך לחדר עבודה עם אופני כושר שמונחים שם על תקן מתלה אקראי למגבות ובגדים שאף-אחד לא לבש, לובש או אי-פעם ילבש ועתידים להיות סמרטוטים להברקת מראות וחלונות. אין לי בעיה עם זה, כל עוד יש שם מחשב ומיזוג – אני מסודרת. בדירה שלי אין מיזוג. עובדה זו משרה עליי דכדוך. בכלל, כל היום הזה הוא בסימן דכדכת להוסיף הקריזה שהביאה לי המגיבה המקרקרת נורת שמש שמנסה משך כמה פוסטים  לשלהב יצרים פה ולסכסך ביני ובין מושאי לפרקים עמרי. התעורר בי החשד שמא מדובר באקסית מאוהבת שלו שעוד לא הרפתה ורואה בי כמחבלת בקימבוק יחסיהם. טוב, אני אחזור לתעד את מעלליהם של אחי והחברה הפרחה שלו אבל יש לי עוד מה להגיד בנושא של נורית שמש ואגיד זאת באופן נפרד בהזדמנות אחרת. עכשיו למשל הדלת נטרקה אחריהם. רגע, אני שומעת רעשים וזה לא מהטלוויזיה. טוב, אי אפשר לטעות. הם מזדיינים. זה נורא מוזר לשמוע את אחיך מזיין את החברה שלו. או לשמוע את אחיך מזיין בכלל (או במקרה של הלן קלר – לשמוע את אחיך). בני משפחה תמיד נתפסים כטיפוסים טהורים, בתולים וא-מיניים. ז'תומרת, אתה מודע לזה שבן משפחה בוגר מנהל חיי מין, אבל אתה לא מתעסק בזה, חושב על זה ובטח ובטח שלא מעז להריץ טייקים ויזואליים של הסיטואציה הזו בראש. העניין הנ"ל חל גם על קשישים, שמנים, נכים ואנשים מכוערים. הם עדיין מזדיינים. מה אני אגיד לכם, או שאחי ממש מוצלח במה שהוא עושה שם, או שהיא מזייפת נורא חזק. כן, היא בטח מזייפת. רק אני שומעת את זה? יכול להיות שאני לבד בבית? רק אני והזוג המזדיין בחדר הסמוך? אני יוצאת רגע לסלון לבחון את הסוגיה. תיכף אשוב.  

חזרתי כשבאמתחתי דו"ח מצב. אז ככה: אבא שלי נרדם על הכורסה מול ערוץ ההיסטוריה, אמא שלי מעיינת במודעות האבל ומחפשת שם מוכר ואחי הקטן הלך לחבר מהכיתה. מוזר שהם לא שומעים, אי אפשר שלא לשמוע, זה רצחני. הם בטח שומעים ומתעלמים. בטוח. זהו, היא גמרה. או שהיא ילדה אוטובוס. אחד מהשניים. עכשיו הם בטח יקומו, יתלבשו, יסתדרו, ייצאו לאכול משהו חטוף במטבח וימצאו על מה לריב. טוב, הקינוח שלי מוכן. יצא לי פוסט ארוך לאללה. אנשים לא אוהבים לקרוא פוסטים ארוכים. אני הולכת לשיחת מוטיבציה עם אמא שלי וכשאני אחזור אני מצפה לתגובות, כדי שיהיה לי מה לקרוא. אז קדימה - גשו לעבודה.