| בסופו של דבר, אני זה כל מה שיש לי וכל מה שאי פעם אהיה. ואני גם הכי טוב בזה בעולם; פעם היה מישהו שניסה לחקות אותי, הייתי יותר טוב ממנו בלהיות אני. זו האינטימיות האכזרית שלנו עם העולם, הברכה שלנו מהאל הרחמן והרצחן, להיות המומחים הגדולים בהיות אנחנו. אני חושב, משמע אני קיים; הבעייתיות של המשפט הזה הפכה אותו לאחד המפורסמים בפילוסופיה. כי לוגית, אני חושב משמעו שקיים יש חושב. אין שום השלכה על הסובייקט. ככה זה, כתבתי פה פעם שללוגיקה ככלל אין שום השלכה על הסובייקט. אני קיים, משמע אני קיים. אני פה, ואין אף בנאדם בעולם, אפילו לא אחד, שיכול ללמד אותי איך להיות אני, אני פשוט אני. באנגלית זה נשמע טוב יותר; הכול באנגלית נשמע טוב יותר והם גם לא שכחו איך משתמשים בנקודה-פסיק. לא ראיתי נקודה-פסיק בעיתון המון זמן. אנחנו משתמשים במקף היום במקום. כתבתי פעם התחלה של רומן, שלושים וארבעה עמודים צפופים בעלילה שקיוויתי שתהיה מרגשת ומפותלת ומורכבת, והדמויות שלי הסתבכו בעצמן ורבו והשלימו וסיפרו שניים עשר סיפורים שונים על פני שלושים וארבעה עמודים לפני שהבנתי שזה הכי זוועה בעולם, שלא הייתי רוצה לקרוא את זה, שזה לא כיף. סיכמתי את הרומן הזה בשורה: "כשאין לי לאן ללכת, אני בא אלייך; את לא מקום לבוא אליו, אבל אני נהנה מההלקאה העצמית". בלי הנקודה-פסיק הייתי תקוע, הייתי צריך שתי שורות, או מקף. כתבתי את זה על מישהי שלא קיימת, אני תמיד כותב על מישהי שלא קיימת, אמתית יותר ממני ומכם. מין שילוב של כל מי שעשתה לי ומה עשתה לי ואיך. ”אם תסלחי לי תראי שאין בי עכבות רק עקבות של נקבות בעקבים“, זה שיר של הבילויים, הדיסק צפוי לצאת באוגוסט. כמו הגשש הבדואי שפגשתי על גבעה צחיחה עם מבני אסבסט, שהרכיב סיגריות מפילטרים ועישן אותן, ככה הרכבתי "אותה" מהעקבות האלה, זה היה קל יותר מלכתוב לכל אחת מהן שממילא לא הייתה ראויה. אחת לכמה זמן מתפרץ הר געש ואני נשאר לכוד ברגע. אני נשאר לכוד ברגע הזה, עד שבסוף מוצא אותי איזה ארכאולוג נלהב. לרוב ארכאולוגית נלהבת. לפעמים חבר. אני חוזר לחיים רק כדי שיתפרץ עוד הר געש. ובכל פעם שפומפיי נחרבת, גאלאתיאה שלי הופכת קצת יותר יפה, ואני קצת יותר רוצה לבלות זמן אתה ולא עם אף אחת אחרת. ככה אני, פיגמליון שמפסל את בדידותו בבזלת מהר הגעש. |