היום אתנחתא מחינוך כלבים. למה אתנחתא? כי בשבוע שעבר התקשר אלי "אילן", ידידי הווטרינר, בשעות בהן מרפאתו עמוסה בלקוחות, ובאופן מפתיע פנה אלי: "מה אתה עושה עכשיו?" "כלום" השבתי לו. "קפוץ למרפאה לרגע" ביקש ממני. התמלאתי סקרנות. על אף השכנות בינינו, אילן לא נוהג להתייעץ איתי. תוך פחות מעשר דקות התייצבתי בקליניקה. חדר המתנה היה עמוס כמו תמיד. אילן היה בחדרו. על שולחן הטיפולים עמדה כלבה, סוג של "זאב", גילה לא יותר משנתיים. בסמוך ניצב אדונה, בחור צעיר. "זו טריקסי" אמר לי אילן. "מכונית פגעה בה לפני כחודש. מאז שנדרסה פיתחה הכלבה צליעה קשה וכמעט אינה נוגעת עם רגלה הקדמית (- ידה) בקרקע. הכלבה מתנהגת כאילו שידה נשברה". "או קי" אמרתי, "צילמתם?" "בטח" אמר אילן, "אין לה כלום... בטוח!" אילן נשמע בטוח כאילו הוא הפצוע בעצמו. כיון שאי אפשר לשאול כלב מדוע הוא צולע או מה בדיוק כואב לו, את האזור הכואב מגלים על ידי מישוש. עוברים באיטיות סנטימטר אחר סנטימטר לאורך הרגל הפגועה ולוחצים חזק. מקום הכאב המדויק מתגלה כשהכלב משמיע יבבה- שיטת סבתא אך עדיין השיטה הטובה מכולן. "משש, משש" אמר לי אילן כשהבחין במבטי השואל. הרגעתי קצת את טריקסי שעמדה לחוצה על שולחן המתכת- מקום מלחיץ במיוחד, והחלתי בודק- מעסה ביסודיות כפי שאני עושה תמיד. כלום. סיימתי את היד לכל אורכה, מיששתי ולשתי בגסות כל פרק בה... לא שמעתי כלום. הכלבה התעלמה ממגעי ולא הגיבה למעיכותיי הניסיוניות. ניסיתי שוב... כלום... שום הגה. הורדנו את הכלבה משולחן הטיפולים, אכן, הכלבה נמנעה להניח את ידה על הרצפה!! "כך זה מאז הדריסה" טען הבחור. ניכר היה בו שהוא מודאג. לא ידוע מה כואב, לא ידוע אם כואב, אין את מי לשאול!! דקה ארוכה הבטנו אני ואילן על טריקסי הצולעת, לא ידענו מה להגיד. הרעיון קפץ בפתאומיות... כאילו המתין לכלב צולע. האמת, זהו טריק ששמעתי פעם ממאלף סוסים אבל לא בהקשר הזה אלא למטרת חיזוק רגל חלשה. תוך שניות ידעתי שאני עומד לברר מה הסיפור של טריקסי. האם משהו כואב לה או שהכל עשן בלי אש? "בואו לרחוב" אמרתי. ידעתי שאילן סומך עלי. "תביא תחבושת" הוספתי, בטרם יצאנו החוצה. יצאנו שלושתנו לרחוב, טריקסי הצולעת מדדה לצדנו אף היא. ברחוב מצאנו כפיס עץ פשוט, מקל ישר באורך עשרים ס"מ. את המקל הצמדתי לאורך ידה הבריאה של הכלבה, זו שאינה כואבת, ובמהירות חבשתי את המקל יחד עם היד. עכשיו לא הצליחה טריקסי להשתמש בידה הבריאה. אילן חייך חיוך גדול. התחלנו נעים בצעידה איטית. טריקסי נראתה במבוכה אמיתית. תחילה סירבה לזוז אולם תוך שניות הצטרפה והחלה צולעת איתנו. הטיפול בטריקסי הצולעת נמשך חמש דקות לכל היותר, בסופם ברור היה שהכלבה מניחה את ידה "הפגועה" ומשתמשת בה לתנועתה. כמו שאומרים: "טיפול בהליכה". אילן צחק וצחק, הבחור לא חדל מדאגותיו. כשפטרנו את טריקסי הצולעת מהמקל והתחבושת, אילן ואני ידענו כיצד תראה הליכתה, על אדונה ניכר מתח עצום. טריקסי צעדה כאילו לא נדרסה מעולם. כשאדונה הספקן פרץ בריצה כאילו הוא בודק רכב לפני קניה, מהרה טריקסי בריצה אחריו. בהדרגה הופיע גם על פניו חיוך. . כל השאלות שלנו, כל הויכוחים, כל הבעיות שיש לנו עם כלבים היו נפתרות ברגע, לו היה מופיע כלב ופעם אחת, רק פעם אחת, מסביר עצמו במילים. |