חצי מרתון תל אביב הגיע. לא היתה לי שום סיבה מיוחדת להתרגש. לרוץ 21 ק"מ זה כבר מזמן לא משהו מיוחד- בכל סוף שבוע הריצה הארוכה שלי ארוכה מזה. ובכל זאת, ההתרגשות התחילה לחלחל כבר יומיים-שלושה לפני כן ותפסה מקום של כבוד בבטן התחתונה. יומיים לפני המירוץ הצטרף לחגיגה גם הצד הנשי שלי, אירוע משמח בדרך כלל (לפחות מזוית הראיה של מניעת תאונות) אבל ממש מיותר הפעם. קיויתי לרוץ בזמן של 1:45 שעות ואם אצליח להשיג תוצאה מהירה יותר- אהיה מאושרת...

בשש ורבע בבוקר התייצבתי ליד רכבו של השכן, ויצאנו יחד למסע תל אביבה. הבטן שלי התהפכה כל הדרך. התפללתי שמאורעות חצי מרתון ירושלים לא יחזרו על עצמם (קלקול קיבה בזמן ריצה, מתיחה נוראה בשריר ירך אחורי בקילומטר ה-14), ובכל זאת מילאתי את הפאוץ' הקטן התלוי על זרועי בכמות מרשימה של נייר טואלט, מוצרי הגיינה ושטרי כסף (כמובן, למונית, על כל צרה שלא תבוא...). בזמן שכל רץ סביר עסוק בתכנוני מהירות, קצב ונשימה, אני עסוקה בשגיונות הבטן שלי והריצה הפכה כבר למשהו בלתי מדאיג כשלעצמו, בפרט כשהשלמתי עם הרעיון, שמהירות איננה הצד החזק שלי, וסיבולת בשביל חצי מרתון- קיימת אצלי בשפע.

הגענו לאיצטדיון האתלטיקה, למיתחם האימונים, רצתי קצת, נמתחתי מעט ולא דילגתי על התור לשירותים כמובן.

ואז נשמעה בכריזה הקריאה לרצי חצי המרתון לתפוס מקומם מאחורי קו הזינוק. בנימוס נעמדתי במקום כלשהו באמצע, מודעת לכך שאין לי מה לחפש בשורות הראשונות. הזינוק החל, והתחלתי לגרור רגליים באיטיות, ממתינה להמונים שלפניי שיתקדמו, בהדרגה התאפשרה ריצה איטית, עברתי את קו הזינוק, והפעלתי את הסטופר כעשר שניות לפני שהגעתי אליו.

ההתחלה היתה איטית. עקפתי פה ושם, אבל נחיל אנושי חסם את ההתקדמות, וכל עקיפה היתה כרוכה בסכנת היתקלות, נפילה או התנגשות ברץ נלהב אחר. ניחמתי את עצמי בכך שיהיה לי די זמן להאיץ בהמשך ואכן מתישהו תפסתי תאוצה, והקילומטרים החלו להצטבר מאחוריי. הריצה לאורך טיילת החוף היתה מהנה, אך התאכזבתי ממיעוט המעודדים, ציפיתי לקהל רב יותר, אבל רק מעטים טרחו להגיע. בדיעבד התברר שכמה מחבריי, שהבטיחו להגיע לטיילת, נתקעו בפקקים בדרך...

ציפיתי לאוירת קרנבל בריצה, אולי בהשפעת הפירסום המסיבי לו זכה המירוץ, ולא היתה כזו, הריצה עצמה לא היתה שונה מכל מירוץ אחר. למעשה, כמעט בכל מירוץ אחר בו השתתפתי, היו יותר מעודדים בצדי הדרך.

בתחנות השתיה חולקו שקיות לבנות ובהן מים בטעם דלוח למדי, ופתאום טעמם של מים מינרליים מבקבוק נראה כפנטזיה רחוקה. הצצה חטופה בשעון גילתה לי שרצתי 10 ק"מ ראשונים בקצב מהיר מהקצב הרגיל שלי במירוצי 10 ק"מ... האטתי מעט את הקצב והבטחתי לעצמי, שבקילומטר ה-15 אגביר. בקילומטר ה-13 כבר מצאתי עצמי לצדו של הפייסר של 1:40 שעות, וחשבתי שהוא בודאי איטי מדי מפני שזה איננו הקצב שלי. אבל כעבור 2-3 ק"מ הפייסר נטש אותי לאנחות, כשאני מאבדת כוחות ומבטיחה לעצמי להגביר בקילומטר ה-16, ואז מבטיחה שוב להגביר בקילומטר ה-17, עד שבקילומטר ה-18 כבר הודיתי בפני עצמי שדי נגמר לי הדלק. סחבתי את עצמי, מנסה להגביר מהירות, עוקפת כמה רצים, ואז מאטה ושוב הם חולפים על פניי. בכל תחנת שתיה לקחתי שקית, שתיתי בחטף מהנוזל הדלוח, מה שגרם לי להאט כמובן, ושוב להגביר מהירות, להתעייף וחוזר חלילה. ניסיתי לתת כל מה שנשאר לי בקילומטר האחרון ואז, מופיע קו הגמר, שעטתי אליו והשעון שלי הראה בסיום 1:43 שעות.

תוצאה משביעת רצון מבחינתי, אף כי ידעתי, שעבודה "פסיכולוגית" מוצלחת יותר עשויה היתה להניב תוצאה משופרת.

בקו הגמר המתינו לי בן הזוג ובתנו הגדולה, שעודדו אותי, לא ראיתי ולא שמעתי אותם בזמן הריצה, אך בסיום שמחתי להתחבק איתם ולחלוק איתם את הרגעים שאחרי.

שמחה וטובת לב הגעתי הביתה, ממתינה לתוצאות הרשמיות. רק למחרת ראיתי את המדידה שלי- 1:43:43- סליחה? מנין צצו להן עוד 43 שניות? הרי מדדתי 1:43:10 ואם נקזז את 10 השניות שחלפו מהפעלת הסטופר עד שהגעתי לקו הזינוק- הצ'יפ שעל הנעל אמור היה להסדיר מדידה אישית מדוייקת, לא?! נדמה לי שמהדידה היתה לפי שעון כללי, ללא קשר למועד הגעתי לקו הזינוק...

חלף עוד יום ופורסם לוח תוצאות מסודר יותר. הזמן לא השתנה, אך התברר שהגעתי למקום הרביעי בקטגוריית נשים בנות 35-39. היו 47 מתחרות בקטגוריה הזו. ביניהן לפחות אלופה אחת, אם לא יותר... ביני ובין הגביע הנחמד של המקום השלישי בקטגוריה הפרידו 40 שניות...

המאמן, חדור מוטיבציה, הודיע שהוא מצפה לראות בחצי מרתון בית שאן תוצאה שמתקרבת ל-1:40 שעות. אשרי המאמין.

את ריצת השחרור החלפתי בחפירה אינטנסיבית מכל הלב במסיבת טבע מששי בלילה עד שבת בבוקר.

עכשיו צריך להרשם לחצי מרתון בית שאן ולמרתון טבריה...