נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
תחזירו אותי לגן
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (132)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היה קודם פוסט כאן - אבל הוא נמחק במסגרת מחיקת כל התכנים האישיים שלי ועוד כל מיני פוסטים אחרים שנחמקו לגמרי.
אבל בהחלט היה שווה להשאיר את הציור היפה הזה.
והילד הזה באמת מקסים ושובה לב.
מקסים הציור
מקסים אסף
כל כך שמח ומלא חיים
כייף
זה בסדר, לא צריך לכתוב כלום.
הציור - בהחלט שווה את הכל. חבל שבזמן האחרון הוא הפסיק לצייר. עכשיו הוא עסוק בחוות של הפייסבוק.
ואיך הכל מסודר שם כמו חיילים, זה הורס.
לא יודעת מה לכתוב בקשר לבנך,
אבל הציור שלו - שמח ומלא צבעים חיים.
לדעתי, זה אומר הרבה.
חיבוק חם ממני
שתדעי שלעובדה הזאת יש את המשקל המכריע
כי הצבעוניות הזאת מבטאת את "הרשות שהוא
מעניק לעצמו להיות עם חירות נפשית ומנטאלית"
ילדים שהם פוחדים או עוברים תחושת כפייה באיזה
שהוא אופן ,אינם מרשים לעצמם חירות זו ואז ניתן
לראות מנוכרומטיות בצבעים וטונים נמוכים המבטאים
את תחושת הדיכוי הפנימי.
אני מאוד רגועה כשאני רואה ציור כזה לגבי נפש הילד.
וגם ציור הריבוע המכתר את הציור עצמו מבטא
את ההכרה בעובדה שזה קשה לו, וסוג של התמודדות
לעיתים זה יכול להיות שהוא בורח לעולם החלומות
הפנימיים, חלומות גם בהקיץ. זה מקום מאוד מגונן על ילד
אני מבטיחה לך.אני חייתי בבועה כזאת הרבה שנים
וזה שמר עלי מכל משמר.
הציורים שלו הם - משהו בלתי רגיל מחינה זו. קשת של צבע ועליזות.
המון המון צבעים, קשת מלאה. והמון שמש ופרחים ופרפרים ודמויות מצחיקות וסיפורים שלמים מאחורי הציור.
העולם הפנימי שלו - מלא. מה מלא - גדוש.
כל פן יצירתי יעקוף את התקלות
של בעיות קשב ריכוז כולל דיסלקציה.
ילדים עם פלטת צבעים כזאת כמו שיש לו
מוכיחים תמיד שיש להם פיצוי
על תקלות מוטוריות אחרות.
וכזאת צבעוניות אני לא ראיתי כבר
הרבה שנים אצל ילדים מציירים
ושוב ממליצה לפתח את יכולת
הציור מוזיקה ובכלל
תחום הפלסטיקה.
ודווקא הפרח המסודר לכאורה שהוא צייר
מראים שכשהוא אוהב משהו
הוא מתגבר יותר בקלות על הבעיות.
מה שקורה איתו, שלמרות שהוא לא אוהב מסגרות, הוא זקוק להן, בגלל שהוא לא מאוד חרוץ ואין לו משמעת פנימית.
המסגרת מקנה לו בטחון וסוג של שקט. אז נכון שלמסגרות יש גם חסרונות רבים. אבל לילדים כמוהו, היא מועילה בסופו של דבר, יותר מאשר מזיקה. הוא צעיר מידי. אולי כשיגדל ויתבגר והאופי שלו יתייצב, אולי יתאים לו מסגרת פתוחה יותר.
בבית הוא מקבל המון חופש.
תקשיבי למרות שקטגורית הילד סובל ממסגרת
ומרגיש כלוא לחלוטין
הוא לא השאיר אפילו פתח קטן במסגרת.
הרי שהקשת בחוץ מראה על התקוות ועל החלומות
וזה בהחלט מה שיש כשאנחנו קטנים
רבים מאיתנו לא נבחנו בתקופות ההם
והגפותראפיה היתה מפותחת
ולכן רבים מאיתנו שכותבים כמה זה קשה
גם היו מציירים כך.
אני בהחלט חושבת שהצבעוניות של הציור היא
מתת שמיים ולילד בפנים כן שמח חי ומלא חיוניות
הוא פשוט לא סובל מסגרות כמו הרבה אנשים
ואני משוכנעת שיטיב עם כזאת חיוניות שיש בו להתמודד
עם בעיית המסגרת.
מומלץ לו ללכת לכיוונים יצירתיים ולבתי ספר שיש שם
פן יצירתי מפותח, וזה יפצה על תחושת הקושי
בתוך מסגרת.
בנתיים אני יודעת שהילדים זוכרים להוריהם את כל הדברים הלא טובים, מקווה שהוא יזכור גם את הטובים.
היום היה יום קשה.
הציור יפהפה.
לא חייבים ללמוד 12שנים, אפשר להשלים אח"כ.
תנסי לבדוק את שיטת אלבאום.אנתרופוסופיה זה נהדר. יש גם כל מיני תרגילי הצלבות לחיזוק הקשרים בין המח הימני לשמאלי.
לדעתי, מעבר לכל הקושי המטורף הזה, הילדים הללו הם סוג של קסם.
מע' החינוך צריכה להשתנות ולהבנות מחדש עבורם, מכיוון שהם הופכים למסה קריטית.
בפועל, מאלפים אותם על מנת שיתאימו למסגרת הקיימת.
אני לא נגד ריטלין וקונצרטה. ראיתי כל מיני פלאים שהם חוללו. אני חושבת שמחלקים אותם מהר מדי.
בכל אופן, מה שתעשי, אל תשכחי לעשות עם המון תמיכה חום ואהבה
זה יקל במעט.
בהצלחה
סוזנה
הציור של אסף מלא חיים, אני מאמינה שכך גם עולמו .
מה שבטוח ולמרות הקושי שאסף אולי יעבור, הוא יזכור שהיית שם לצידו.שלדעתי זהו הדבר הכי חשוב.
אסף עלה לכיתה א' בגיל 7 וחודשיים, לא משאירים מעבר לזה בגן.
אני חושבת שהכי קל להסיק מסקנות מבלי לדעת את כל הפרטים, אולי כדאי לקרוא הכל ואז להחליט?!
העניין הזה מאוד רגיש אצלך, אבל בגלל שגם אני כמוהו העניין רגיש לא פחות אצלי.
הפוסט הוא רק פוסט.
כל אחד ואחת יכולים לכתוב את דעתם, בסופו של יום האדם שמחליט זו אני!!!
אבל תמיד כיף לשמוע עוד דעות של אנשים, וכדאי גם להקשיב לכאלה שחושבים אחרת, זה מאוד עוזר.
ועוד משהו על הבוקר:
.
אסף שלך צודק
כבר עשית שגיאה מאג'ורית בקשר אליו.
היה עלייך להשאירו בגן.
אחותי השאירה את בנה בגן שנתיים הוא החל בית ספר כמעט בגיל שבע וחצי
לוקי תסמונת ADHD הם ילדותיים ביותר -
אינטליגנציה רגשית מה שנקרא-
ראוי היה להשאירו בגן לפחות שנה נוספת
גם כשהם מתבגרים הם נשארים ילדים.
.
מקווה שתמצאי לנכון לטפל כיאות בבנך אסף
ולא לשמוע לעצת בלוגרים/בלוגריות טרנדיים יאפיים מאמצי אופנות אלו ואחרות.
.
שבת שלום
לא יודעת למה הגעת למסקנה הזו.
אסף מטופל, וגם בתהליך טיפולי נוסף.
נראה לך שאני מטפלת בבן שלי דרך הצעות בבלוג?
את לפעמים מצחיקה.
אל דאגה, הוא מקבל את מלוא תשומת הלב, כרגע.
בשאר הזמן את די שקטה מה זה אומר כשאת ישנה?
וואליום תקחי לבד.
אני לא לוקחת שום תרופה כימית
אפילו לא נגד כאבי ראש.
.
את עושה שגיאה גסה כשאת לא מטפלת בבן שלך כפי שצריך לטפל בלוקי תסמונת ADHD ונעזרת
בעצות של בלוגרים בפוסט שלך.
בכייה לדורות.
אם לא תטפלי באסף כראוי והיום יש מומחים ל-ADHD את הורסת לבנך האהוב את החיים-
כפי שהוא מצטייר לי הוא לוקה בתסמונת במלוא חריפותה ולא רק בחלק מהתסמינים-
האחיין שלי מטופל כיאות וגם נמצא בכיתה לילדים מחוננים לוקי ADHD -(התסמונת זו תורשה גנטית בדרך כלל)
10 ילדים בכיתה מורה וסייעת - מוציא 100 בכל המקצועות
מקבל ריטלין רק ביום שיש לו בית-ספר
מטופל בטרפייה באמנויות ועוד.
כפי שכתבתי לך להתעלם מהבעייה ולהחליט ל"טפל" בזה לבד....לא יודעת כמה זמן תחזיקי מעמד
ומתי יחלו לקרוא לך לבית ספר להשאיר את אסף כיתה, כל שנה שנתיים להחליף בית ספר
ועוד.
.
רק טוב.
על תבונה ורגישות - שמעת?? (".. בלי הפרעת קשב, סתם כי קלט כל דבר בשנייה והיה מסתובב ומפריע..")
מתוך נסיון-
אל תנסי להכניס בכח עיגול לתוך ריבוע. זה לא יכנס. תמצאי עיגול ותכניסי לשם את העיגול החמוד שלך. שם יהיה לו טוב, ולאחשוב איך קוראים לעיגול שתמצאי.הילדים האלו לנצח יסבלו במערכת החינוך הרגילה.
אם הוא מפיק צלילים- תעשי לו אבחון לתסמונת טורט - כמה מוקדם ככה עדיף.
עם הגיל זה קצת נרגע ומתאזן (שלי בן 18)
אל תשכחי לאהוב אותו גם כשקשה- המתוקים האלו הם תמיד הרבה יותר חכמים מכולם.
אני נגד ריטלין וקונצרטה- זה עושה אותם זומבי ולא מאפשר להם ללמוד לחיות ולנהל את המגבלה שלהם.
נסי ביופידבק.
נסי ספורט, הרבה ספורט- לא חשוב איזה, כדורגל, שחייה , איגרוף תאילנדי...
בהצלחה, ונשיקה לחמוד.
הכי כיף שאדם עם נטיה לאומנות והבנה מסתכל על ציור כזה מנקודה אובייקטיבית ולא טיפולית.
אולי אני אעשה לאסף גלריה קטנה אצלי עם העבודות שלו, כי הם באמת מאוד יפות.
תודה.
לך היית נותנת ואליום..כמה שאת היפראקטיבית. אני רק בהתקפי מאניה יכולה לדבר ללא הפסקה. וגם אם אני רוצה להפסיק אני לא ממש יכולה, בשאר הזמן אני די שקטה.
הציור מקסים, הוא כל כך נקי,
משיכות הצבע והקווים כל כך
בוגרים ונחושים...והצבעים
זה ציור של ראש גדול!!!
כשאומרים "הפרעות ריכוז" הכוונה בדרך כלל לחוסר יכולת להתרכז בסביבה ובמטרות שכל מיני מטומטמים החליטו שהן חשובות,בגלל זה להיות בשוליים זה לא ערך בפני עצמו והוא תקף רק כל עוד המטומטמים יהיו המרכז אני לא יודע איך בתי הספר היום אני למדתי במקום מאוד חופשי שהיה הקיבוץ של שנות ה60 ועדיין מאוד לא אהבתי את האדם שזה עשה ממני,
מעניין כמה זמן יקח לאנשים לגלות שהדבר היחידי שיוצא לאנשים מבית ספר זה צלקות וקשה לראות אמהות שולחות את ילדיהן כצאן לטבח כל בוקר למרות שהן בוודאי לא אשמות כי כרגע אין אופציות אחרות.
וזה לא עובר,
אני כבר בן 55 ועדיין נוהג לשוטט שעות מהחלון לדלת ובחזרה,ביחוד כשאני בסביבה שמוציאה אותי מהאיזון כמו אצל המשפחה או במשרד אבל מבחינת יכולת הריכוז אני אוכל המון אנשים בלי בעייה כי כשזה עניין או מעניין אותי אני יכול לתכנת או לצייר או לפסל גם 20 שעות בלי הפסקה.
יש לנו המון דברים בראש כי כנראה אנחנו קולטים וערים למגוון הרבה יותר גדול של דברים מהממוצע או ממה שאנשים קלטו פעם ונראה שזה כבר ממש לא דבר כל כך מיוחד אז אולי אנחנו כבר מתקרבים למסה קריטית שתשנה את המסגרת ותתאים את השיטה לאנשים ולא את האנשים לשיטה שכנראה עבר זמנה,מזמן אגב.
הרעיון הוא לא להשתיק את הקולות והרשמים אלא למצוא תבניות שיתנו להם משמעות והמשמעות היא ברוב המקרים הפוכה לגמרי מזו שהמסגרות והאנשים הנפוחים שמובילים אותן מקדמים אבל למי יש זמן וחשק להתמודד עם כל החרא הזה כשבראש יש ציורים יפים.
:)))))))))))
אתם זונות
אניADHD מיוחדת במינה משוטטת על מדרכות אבל לא משדלת
מציירת, כותבת, מצלמת מדברת בלי הפסקה...
זה לא יפה לדבר ככה בפוסט על ילדים מיוחדים כמוני!!!
:)
ציורים שצויירו בהתקפי היפר כנסו
אהה כן..ואנחנו זונות, אבל יוקרתיות.
כפרה מאוחר מידי זה רק כשאני אהיה קבורה בבית הקברות לחיות מחמד.
אולי בגינת הקקטוסים של תהילה.
גופייתך רק אחרי רכיבה ממושכת באופניים.
ואת הפוסטים שלך, הם כבר לא שלך, מרגע שהוצאת אותם לאור, הם של כל קוראייך הנאמנים.
מאוחר מדי, זונות. אני תורם את גופייתי למדע, ואת הפוסטים שלי לחוגלה.
באחת הפעמים שהוא בכה במקלחת מפחד שאני הולכת למות, נכנסתי אליו לתוך המקלחת עם הבגדים רק כדי לחבק אותו.
חוויה. יהיו לו המון חוויות עם האמא שלו. וכאלה שלא יהיו לו אף פעם.
לא יודעת אם עדיף חיים שגרתיים על פני אלה המלאים אתגרים ושוני.
באמת לא יודעת.
ראה את תשובת מוטי לגבי מי הוא היה אם היו כן מאבחנים אותו בגיל צעיר, לפעמים החיים מעצבים אותך כלכך טוב, מבלי עזרה של שום כדור.
אני בכל אופן חושבת שאם הוא יצא ייצרתי כמו שהוא , למה להפסיק לו את זה?
כן אני יודעת, לקחתי.
למה הוא צריך להתפרע כדי לשלוח אותו למקום אחר?
אם את לא שלמה תוציאי אותו ותשימי בבית ספר אחר.
מוטי אינספריישן, מבחר תגובות לשעת הפנאי!ילדים מבינים ילדים טוב מאוד.
המטפלת הביטה בציורים בפליאה. ואולי הפרח הוא הוא עצמו.
גם אתה ממש צודק.
אני מתחילה לחשוב שבאמת, הבן שלי בסדר הגמור, השיטה היא זו שמאוד מסורבלת ולא עדכנית, במיוחד שיש כלכך הרבה ילדים שדורשים עניין קצת יותר מאשר לשבת בכיתה וללמוד כמו תוכי.
בכל אופן פתור משיעורי בית בבית הוא קיבל ממני באהבה.
בבית עושים דברים שאוהבים.
מקווה שיתאפשר לנו ללכת למקום אחר שנה הבאה- בית ספר יותר מהנה. ויש כיום כאלה.
מכל מלמדי השכלתי ובמיוחד התחדדתי.
את צודקת, ומבין את הגישה, טוב, זו לא גישה, זו מי שאת, העיקר האיזון, ולנסות להגיע אליו
זו בדיוק הכוונה.
וגם את תגובות האליפות של אראנה.
אני נקרעת יום יום לשלוח את הבן שלי לבית ספר עם פרצוף חמוץ. והרבה פעמים גם מוותרת לו ומשאירה אותו בבית.
הוא שונא את בית הספר, ואני מרגישה שאני מנצלת את העובדה שיש לו משמעת עצמית וצורך בקונפורמיות.
אולי אם הוא היה מתפרע ובוכה, הייתי שולחת אותו לבית ספר יותר כייפי.
את התגובות של מוטי צריך לאסוף ולהוציא לאור כספר.
איזה יופי של תיאור!
גם אתה עוד ילד...
לי הציור המאוד יפה נראה כמו פרח חשמלי שמסתובב בין קטבי ההשראה ומפיץ אהבה וקשת הצבעים זו הבנה.
כשאומרים "הפרעות ריכוז" הכוונה בדרך כלל לחוסר יכולת להתרכז בסביבה ובמטרות שכל מיני מטומטמים החליטו שהן חשובות,בגלל זה להיות בשוליים זה לא ערך בפני עצמו והוא תקף רק כל עוד המטומטמים יהיו המרכז אני לא יודע איך בתי הספר היום אני למדתי במקום מאוד חופשי שהיה הקיבוץ של שנות ה60 ועדיין מאוד לא אהבתי את האדם שזה עשה ממני,
מעניין כמה זמן יקח לאנשים לגלות שהדבר היחידי שיוצא לאנשים מבית ספר זה צלקות וקשה לראות אמהות שולחות את ילדיהן כצאן לטבח כל בוקר למרות שהן בוודאי לא אשמות כי כרגע אין אופציות אחרות.
וזה לא עובר,
אני כבר בן 55 ועדיין נוהג לשוטט שעות מהחלון לדלת ובחזרה,ביחוד כשאני בסביבה שמוציאה אותי מהאיזון כמו אצל המשפחה או במשרד אבל מבחינת יכולת הריכוז אני אוכל המון אנשים בלי בעייה כי כשזה עניין או מעניין אותי אני יכול לתכנת או לצייר או לפסל גם 20 שעות בלי הפסקה.
יש לנו המון דברים בראש כי כנראה אנחנו קולטים וערים למגוון הרבה יותר גדול של דברים מהממוצע או ממה שאנשים קלטו פעם ונראה שזה כבר ממש לא דבר כל כך מיוחד אז אולי אנחנו כבר מתקרבים למסה קריטית שתשנה את המסגרת ותתאים את השיטה לאנשים ולא את האנשים לשיטה שכנראה עבר זמנה,מזמן אגב.
הרעיון הוא לא להשתיק את הקולות והרשמים אלא למצוא תבניות שיתנו להם משמעות והמשמעות היא ברוב המקרים הפוכה לגמרי מזו שהמסגרות והאנשים הנפוחים שמובילים אותן מקדמים אבל למי יש זמן וחשק להתמודד עם כל החרא הזה כשבראש יש ציורים יפים.
אני יודעת שזה משתפר קצת ביכולת שלנו למצוא תחליפים ויכולת תמרון.
בהתקפות קשות כמו שהיה לי היום במשך היום לא הצלחתי להוציא משפט אחד ברור מבלי לבלוע חצי מהמשפט.
או להתקע עם המילה הראשונה בגרון.
לומדים לחיות עם זה.
תודה, לא יזיקו כאן עוד זוג ידיים.
התגובות של מוטי הן תגובות שאני אוהבת לקרוא בגלל שהן מקסימות ונוגעות עמוק בתוך הלב.
תמיד מאמם.
האמא לא כלכך כואבת, לפעמים קצת מתוסכלת שאני לא יכולה תמיד לעזור לו, רק במקרים קיצוניים כואב לי.
לרוב אני משתטה איתו בגדול.
ואז אנחנו באיזון.
מה פתאום זה לא משתפר
אולי קצת לאנשים אינטליגנטים שמפתחים מודעות ותובנות ועובדים על התנהגויות
אבל בגדול זה לא משתפר-
נשארים עם רמת התסכול, התקפי הדיבור ללא הפסקה וחזרה על המשפטים
חוסר שקט הצורך לשוטט עד בלי סוף
הדחיינות, אולי התקפי הזעם פוחתים קצת עם השנים אבל בהחלט זה לא משתפר
אני אצטרף בקרוב לסדנה לילדים בוגרים כמוני:) להקניית מיומנות ללוקי ADHD
ויכולהיות שבכל זאת אתחיל ריטלין בינתיים אני כבר שנים על אומגה-3 שגם עוזרת לאיזון
טיפה.
כן עוזר לצייר לשוטט עם המצלמה לשבת מול המחשב במיוחד משחקי מחשב
ותשבצים ופאזלים מה שמצחיק שהתסמונת הזו היא גם הפרעת קשב וריבוז
אבל הנ"ל שהזכרתי עושה את זה בריכוז מקסימלי
איזה ארוך מדי, תגובה מאממת, בהמת.
איזה מזל...שלא חשבת על זה.
התקן יישאר פתוח עבורך לכל החיים.
כן רואים עליך שאת במועדון, וגם רואים עליך שאת מאוד רגישה ולוקחת את הדברים ללב.
למרות רוח השטות.
זהו מועדון גדול מאוד וחברים בו אנשים מיוחדים לרוב.
הכי שפוי והגיוני לבקש לחזור לגן.
ולגבי השוליים ובמיעוט זה לא לכל אחד, צאיך להיות ילד חזק כדי לרצות להישאר בשוליים.
אני הייתי בשוליים כל החיים, ובתור ילדה הייתי מאוד נחרצת לשמור על הקול שלי ולא משנה מה היה המחיר.
ואולי רק אולי הוא יהיה ממש כמוני. אז אני יודעת שצפויות לו שנים לא קלות, אבל בהחלט שוות.
משתפר כי זה נעלם?
או שזה משתפר כי הם מתבגרים ולומדים להסתדר עם זה?
אני דווקא הכרתי מישהו בן 29 שגם הוא ADHD והוא עדיין סובל מזה.
אני חזקה מאוד, זה המזל.
תודה אירתה...יאללה כבר תחזרי ותחזירי את התמונה שלך.
תודה. אני אחשוב על התקן (מבטיח לא לשלוח את הבן דוד שלי במקום..) כבר...
כל פעולה דורשת כלכך הרבה אנרגיה ממנו וממני.
יש רמת תסכול גבוהה, הוא קם מוקדם מאוד בבוקר, בסביבות חמש לרוב, הוא מתעורר עם צורך לדבר ללא הפסקה, לפעמים לחזור על עצמו ועל הסיפור שלוש ארבע פעמים, הוא הולך הלוך וחזור בסלון....
.
זהו שאני גם שייכת לאותו מועדון וכבר על הבוקר בתנועה מתמדת בדרך כלל...
ולא כדאי להיות לידי כשאני באטרף של הדיבור ללא הפסק עם החזרה על אותו הסיפור שלוש ארבע וגם חמש פעמים....
ADHD זה לכל החיים
אבל אנחנו ילדים:) מוכשרים ויצירתיים מאוד רק שתדעי לך!!!
רק מה קשה ומעייף לחיות איתנו ולידנו
אני רק מקווה בשבילך שהוא לא יפוצץ לכל הכיתה את השיעור כשיבוא לו!!
.
למה את חושבת שאני מכנה עצמי שטוטית_משוטטת?
כל הזמן משוטטת גם בתוך הבית גם בחוץ וגם אצה רצה עם האצבעות על המקלדת
יופי של פוסט
אשוב
.
}}{{שטוטית
חנקת ונחנקתי.
זה כ"כ אנושי "להתמקד בכל הדברים שאני אוהב..."
זה כ"כ שפוי לבקש את הגן,
זה צורך מוצפן להיות בשוליים, להיות במיעוט,
לשמור על הגחלת של אלת האש.
כהורה - הלב נקרע.
מכירה מקרוב.
יכולה רק לומר שזה דווקא משתפר עם השנים.
תהיי חזקה.
איריתה
הרסת אותי עם התגובה שלך, אני מאמצת אותך. על איזה תקן שתרצה.
רעיונות כאלה אדירים יש לך .
באסה לגמרי, אני לא סבלתי את בית ספר.
אני מחזקת אותו לגמרי, אני לא אומרת לו כמובן שבית ספר זה חרא, בכל זאת צריכה לשמור עליו קצת אופטימי לשנים הבאות.
אבל כלך מקווה למצוא לו מערכת חלופית שבה הוא ייפרח ויהנה.
יש לו המון ציורים כאלה...מלאים צבע ופרטים, מלא אושר ועושר חזותי.
אוי כמה שהתשובה שלך חיזקה אותי והחזירה אותי לעמדה הקודמת שלי, לקבל אותו כמו שהוא.
מבלי לנסות לשנות אותו, רק לעזור לו להשתלב ביתר קלות, למזער את התיסכול, להכיל את התקפי הזעם שלו.
ולאפשר לו לנהל מערכות יחסים עם חברים מבלי שירגיש חריג.
לימודים? נו גם אני לא ממש למדתי בבית הספר. אני זכיתי לקבל את כל התארים האפשריים בתור ילדה.
אמרו לאמא שלי שאני מפגרת, אוטיסטית, מופרעת, מוגבלת, עצלנית, רצו לשבץ אותי בבית ספר לחריגים.
בסוף זכיתי לשדרוג על- אין מה לומר ריצפו את ילדותי בפסיפס מרתק.
תודה לך על התשובה המקסימה.
אנחנו נעבור אותה ביחד, כי אני כמוהו, מבינה לליבו יותר מכל אחד אחר.
ולא אעשה לו בחיים מה שעשו לי בתור ילדה.
הוא יודע שעבורי הוא האחד המיוחד ולא שיעור בית או הצלחה בבית הספר ישנו את אהבתי או הרגשתי לכך שהוא ילד מדהים וחכם.
אני בהחלט מחפשת לו מערכת חלופית, בית ספר לטבע, בית ספר אנטרופוסופי, בית ספר לאומנות. כל דבר אחר מלבד בית הספר הממלכתי לישראל. כי זה באמת עינוי.
בנתיים הוא קיבל ממני חופשה מכל שיעור הבית. אבל דווקא עכשיו הוא מכין אותם. כבר בכיתה.
כי זה באמת קטן עליו.
אבל בבית לא עושים שיעורים, רק מה שאוהבים.
יש לך תאורת חירום?
אני הייתי הולך בקצב שלו. אם הוא מצייר ציור כזה ועוד לא מקבל ריטלין תשחריר אותו מהמטלות הרגילות ולכי איתו בקצב שלו. שישב בכיתה עם משחק מחשב ואוזניות לווקמן. אני היתי מתחיל איתו שהתפקיד שלו זה לשבת בכיתה ולעשות מה שבראש שלו והשעורים? הך היאח טראך לפח.
ואם המורים לא משתפים פעולה תעשי לו את את השעורים בלעדיו. במחברת ! יהיה לו מחברת עם שעורים על הכיף כיףק (במילא את הולכת ללמוד את כל הבית ספר מעכשיו עד י"ב מחדש למה להטריד אותו? ) תעשי לו חוויה בית ספר טובה. מחשב וטלויזה הוא אוהב? ישהה לו נגן DVD לכיתה! שיראה כמה סרטים שהוא רוצה רק שישב בכיתה זה הכל. תיצרי לו אווירה של בית ספר אפילו בעוד שנה? אז יתחיל ללמוד גם בעוד שנתיים ילד רגוע שבא לבצפר ברצון דופק חומר של שלשו כיתות בחודשים. . למה לריב איתו? זה יעזור? נא באוזן זה יעזור.
ואוו.
איזה באסה זה לימודים. גם לתלמידים רגילים זה חרא. אבל על אחת כמה וכמה עם בעית קשב וריכוז.
מה שיש לי לאמר לך, שהכי חשוב ומה שהוא ייקח איתו זה מה שאת תאמרי לו ותחזקי אותו.
הוא יזכור גם את המורה ואת הילדים סביב , עם זאת הבטחון האמיתי שלו והמקום הבסיסי זה את.
ואתה שם לידו אמא נהדרת.
לגבי התמונה,
צריך הרבה מאוד קשב כדי לצייר ציור כזה.
הפרח לא רק במסגרת, הוא גם מוגדל. הילד ממש ניכנס לתוך הפרח, היה קשוב לצבעים, לרבדים, לסמטריה, לבוהק ולניקיון.
ואם פרח מסמל רגש, אז כנראה שהעולם הרגשי של הילד הזה, צבעוני, עשיר ונקי. אבל גם זקוק למסגרת שמגינה ולא מגבילה.
לא לחסום לו את זה ע"י חוקים נוקשים נורמטיביים ולא ע"י תרופות.
כשאומרים הפרעת קשב, מתכוונים שיש לילד בעייה להיות קשוב לחברה ולסביבה החיצונית.
אני לא חושב שזו בעייה של הילד. מי שיש לו בעייה, זו החברה שלא בנויה וערוכה להתמודד עם לא נורמטיבים.
הניסיון ללמד ילד כזה להיות, כמה שאפשר, כמו כולם, הוא עוול לילד. ולתת לו תרופה זה כבר גובל בפשע.
אני לא אומר שאין שימוש לתרופות, אבל בטח לא בקלות כמו שניתן היום.
אי אפשר להתייחס לילד כזה על פי הכללים הקיימים, ילד כזה צריך כללים אחרים לגמרי, כללים שמתאימים ומותאמים לו אישית. ילדים כאלה, יותר מילדים "רגילים", צריכים ביטוי לאינדיווידואליות שלהם. להיות חלק מהמערכת זה בית סוהר בשבילם.
הגבולות שהוא צריך, הם לא גבולות של הגבלה, אלא גבולות של ביטחון.
לתת לו להוביל ולסמוך עליו ועל האינטואיציות שלו, שילך לבית הספר קודם כל כדי להנות, לא לכעוס עליו שהוא מפריע או תלמיד לא טוב. הכי חשוב, לא לחסום אותו ולעודד אותו לכמה שיותר דרכים לביטוי עצמי.
אז הוא לא יהייה כמו כולם, אז מה.
יש לו את הדרך המיוחדת שלו שאותה הוא צריך לגלות בעזרתך.
תרופה לא עוזרת לילד, היא עוזרת לסביבה של הילד!
הילדים הללו הם בעלי צרכים מיוחדים, שאנחנו - המבוגרים - לא תמיד מצליחים לספק, בין אם מחוסר הבנת הקשיים ובין אם מחוסר יכולת.
התהליך הוא של כל המעורבים, הורים וילדים כאחד.
חוויתי את זה, לא באותן רמות (למזלנו בלי ה-H), ונשמע שיש לכם עוד דרך ארוכה ומורכבת לעבור ביחד.
בר מזל אסף שלך, על שאימו ניחנה ביכולת להבין לצרכיו יותר מכל איש חינוך מדופלם. לא כל ציור מתאים לכל מסגרת . בסביבה שתהלום לצרכיו הוא יוכל לפרוח ולהיות מאושר ב 12 השנים שנותרו לו. יש לי דוגמאות אישיות מילדים של חברות ואחיינים שלי, בשפע. תחפשי לו משהו אחר. אל תוותרי. בהצלחה.
מה זה פה, אש לילה? אתן לא יכולות לדבר בשפה עכשווית כזאת?!
יש לך פנס?ארוך ונוגע
אני אוהבת אותך, מוטי.
{.....}
מחקתי אותך מהזיכרון, מניאק.
אתה לגמרי צודק. ממש צודק.
הוא לומד ציור ואומנות וגם מדעים מעבר לבית הספר, שני דברים שהוא אוהב מאוד, חוץ מזה הוא גם שוחה פעם בשבוע.
אני מאלתרת הרבה.
יש סדרה כזו של ציורים מהממים וצבעוניים כאלה, מלאים בצבע ופרטים..ולכל ציור שלו יש סיפור.
תגיד באיזה בית ספר הבן שלך היה?
רגישה אחת, אני יודעת שאת אמא לתפארת ומתמודדת עם הרבה קשיים.
לפעמים כשצריך לעזור לילד צריך לחשוב מעבר, להיות יצרתיים.
נדבר בטלפון.
לי יש קושי כמו שיש לאמא עם הילדים שלה מידי כמה זמן. שום דבר מיוחד.
אני בדיוק כמוהו, מבינה אותו טוב יותר מאמא אחרת שלא הייתה בעצמה מוגדרת כהפרעת קשב.
וכן מחפשים לו מסגרת יותר טובה מסתם בית ספר רגיל. ממתינים.
והוא כשלעצמו לפעמים קשה לו מאוד- והתסכול, הזעם, והקושי ליצור מערכת יחסים עם חברים, הכי קל לקבוע עובדות, לא כך?
כולנו מגששים באפילה
אני לא נוגעת, כל מה שהוא אוהב , קדוש בעיניי.
אבל צריך לשלב את הדברים הפחות מוצלחים של החיים- כמו בית ספר. החיים זה לא רק מה שאוהבים, וכדאי ללמד את הילדים להתמודד עם המציאות שבחוץ.
תודה על האמפטיה.
נכון, ולכן אני חושבת שלא תמיד ילד יודע להסביר את הדברים הנסתרים שהבוחני ציורי ילדים כן רואים שם, ורק לפעמים אני חושבת שהם לא באמת תמיד צודקים.
לפעמים אנחנו שוכחים את הפשטות של הדברים..ואז בא ילד ומזכיר לנו.
ולפעמים, יש יותר מהסתם.
יש לי מלא ציורים שלו, הרי הוא מאוד אוהב לצייר.
אני עצוב ושמח.
עצוב, כי אני כבר יודע בגוף ראשון את הריטואל שידרש ממנו כדי לחצות את הנהר העכור הזה, עם הסלעים, שנקרא מערכת החינוך. ושתוכלי לסמוך רק על עצמך ועל שיקול הדעת שלך מה לקבל ומה לדחות.
שמח, כי נראה ואלוהים העניק לו כישורים ואמא שיסייעו לו לחצות לגדה השניה כשהוא יחיד, מיוחד, ומודע לכך.
עד היום איני יודע אם עדיין הייתי היום מי שאני, אילו היו מאבחנים אותי אז. ולא היום, בגיל 40.
אולי הייתי מצטדק תמיד ואומר שזה לא אני ש... ולא בועט מחוץ לקופסה אבל לפחות מרגיש חי, חי כלכך
אולי הייתי זוכה למסגרת מובנית, אבל היה מת בי הפרא הקטן האינסופי והמיוחד הזה שנקרא אני
אולי הייתי מתפשר על משהו בחיים שהיה שמצדיק את אזור הנוחות המיועד לשכמותי
אבל אז, לא הייתי ממציא כל יום מחדש פתרונות מקוריים לפתור בעיות מיוחדות, לא הייתי יזם
אולי, היה לי קל יותר לתקשר עם המורים, או החברים הרגילים
אבל אז, לא הייתי בונה לי עולם פנימי עשיר וביטוי צבעוני שרואה מעבר, שאני משתמש בו היום בכל פיסת חיים
עד היום איני יודע
ואני שמח על כך, שלא שאלו אותי מה אני מעדיף
אלא קיבלו אותי באהבת אם ואב
וחיפשו בי, בשפה עילגת של דור קודם, את כל שייחודי, ורק שלי, ושאני טוב ורוצה להעצים.
אז...
תאמרי לו, לפספוס ההוא, שלא משנה עם מה הוא נולד,
שיבין שאם אמא שלו גם היתה כזאת, ועדיין היא האמא הזאת הספציפית שלו,
אז שיודה לאלוהים שהוא מה שהוא, ולא ילד ממוצע של אמא ממוצעת
(את רואה, הוא כבר למד כך אינדוקציה וממוצעים)
רק שישמר את הייחודיות שלו
וילמד לשחות קצת במים עכורים, עד לגדה.
(אל תספרי לו כמה שנים זה עשוי לקחת, ושהגדה לפעמים מתרחקת כל פעם שמביטים אחורה ומהססים)
ארוך מדי, אבל מהלב.
*
הילד הזה נוגע לליבי מבלי שהוא צריך לגעת
אבל כל הזכויות (והחובות) שמורות לך, אל תדאגי ((:
אני בטוח שאת מחבקת אותו הרבה אבל עוד קצת מזה רק יועיל
הפתרון ידוע למחונן שלך טוב יותר מכל אחד אחר
צריך לבנות איתו דרך שהוא שמחליט עליה
והיא כתובה לנגד עיניו כל הזמן
הילד חייב לחוות הצלחות כל הזמן כדי לאזן מול הכישלונות והקשיים
הוא מצייר נהדר ומשתקף על פי הצבעים שהוא גם שמח
אולי ציור בתוספת לימוד נגינה על כלי מסויים יקחו אותו
למקומות רגועים יותר.
מחבק את אסף
חבר
והציור...
ככ יפה..ותמים.
הבן שלי היתה לו פינה מיוחדת עם מזרונים וספרים. הוא לא היה צריך לשבת.
ואלרי...הותרת אותי עם דמעות.
כאילו סיפרת עלי...
שנים שלא הצלחתי להבין מה רוצים ממני בתוך מסגרות כל מיני..
בשיעורים ישבתי עם ספרים וקראתי להנאתי...למבחנים מעולם לא למדתי...הציל אותי הזכרון הטוב שלי...
בשיעור ציור לא הבנתי למה צריך לצייר על דף קטן..ותמיד ביקשתי עוד ועוד צבעים..
במקום להקשיב למורה..העסיק אותי מאוד - הבגדים שלה...צורת הדיבור והגיית המשפטים שזרמו מפיה..
נקראתי אל מנהלים --אמרו לי לא מספיק חוכמה..צריך גם דרך ארץ...
עברו שנים...
הבנתי חלק מהבעיות שלי..
כבוגרת - מיד ניגשתי אל מרצים והבסברתי שאני חייבת לצאת באמצע השיעור...
שאני לא יכולה באמת ללמוד למבחנים כמו כולם...
והנה מצאתי עצמי אחרי שנים אפילו מטפלת באנשים..
עברו עוד שנים-
ילדתי את דיה - והיא מצחקקת בשיעורים..מעיפה מטוסים מנייר..אבל יודעת לשבת גם בשקט..
עברו עוד שנים -
אימצתי את רני.
מה אומר ומה אגיד:
אחד האנשים המופלאים שאלוהים שלח אלי..
אלא ש....
רני לא בא לה על מסגרות....בשעת ריכוז בגן - היתה מקריאה במקביל לגננת סיפור..
שמה זין אחד גדול על מערכת החינוך...
יעצו לי/אמרו לי/איימו עלי...ואני בשלי.
לא נותנת לה קונטרצה לא ריטלין ולא כלום.
מה כן :
פעם בשבוע היא בטיפול באומנות..טיפול ריגשי..שעוזר לה..
פעם נוספת בשבוע היא אצל מורה פרטית - מתקנת הוראה...כדי שלא תרגיש מפגרת...
שאר הפעמים אני משתדלת עד למאוד להוציא אותה החוצה...לרוץ..לנשום אויר..ולאהוב עד לבלי סוף..
הילדה מגלה רצון למצויינות בלימודים..עד כה...
דברי איתי
סורי על האורך....
ציור מדהים.
חוצמזה שנשמע שהוא לעצמו טוב לו עם עצמו ובעצם את זו שקשה לה עם השוני שלו.
לדעתי הוא צריך מסגרת יותר פתוחה. אין סיבה שיסבול 12 שנה. אפילו ילד בלי הפרעות סובל מהמסגרת הזו.
ציור זה שפה. וקומפוזיציה פנימית.
(בעיקר בגיל שעוד לא מעתיקים מאחרים)
לפעמים פרח הוא רק פרח
מה שכן, צריך לראות מספר ציורים מזמנים שונים בשביל לראות יותר.
אכן..כלכך הרבה הורים כלכך הרבה ילדים..כלכך הרבה כוחות צריך.
אם אפתח היום בית ספר להורים וילדים עם בעיות קשב וריכוז- חצי מהמדינה יהיו שם.
כן ולא..בשביל זה יש כאלה שמאבחנים ציורים, למרות שהרבה פעמים אני חושבת שמייחסים לילדים דברים שאין שם.
לפעמים ציור הוא רק ציור.
כן, אבל לדעתי יהיה לו קל יותר להתמקד בהם אחד אחד.
ולא כשהוא מתפזר והכל נראה לו מאיים, קשה, ארוך, בלתי אפשרי.
הוא ממש בחרדה כשמדובר בשיעורי בית, ולא בצחוק, על אמת. אתמול הבכי שלו, ההיסטריה, לקח לו שעה להירגע ממנה.
הוא לא יכול להחליט מפעם אחת אם הוא רוצה או לא, בכל זאת אני אקח אחריות על ילד בן 7 שלא כל דבר הוא יודע טוב יותר.
מילא אם היה לוקח את זה במשך חודש ומרגיש נורא, הייתי מבינה. ואגב יום אחרי הרטלין הדבר שהוא אמר בעצמו ככשאלתי אותו אם הוא היה עצוב:
הוא ענה שלא, שהיה לו מאוד נעים, והיה לו שקט בראש. מילים שלו.
הוא לא ילד שאוהב דברים חדשים. צריך המון סבלנות כדי להביא אותו לנסות דברים חדשים.
כל כך מוכר. מתמודד עם דברים מאד דומים.
חיבוק ובהצלחה.
לא היית, אם זה הילד שלך, היית שם עבורו.
{לפחות ככה אני מקווה}
היית יכול לעזור לו דרך המוסיקה.
קודם כל אני רוצה שתספר לי.
אני יודעת שלכל אדם יש חוויה אחרת מהרטלין.
אבל בכל מקרה מומלץ יותר הקונצרטה עבורו, בגלל שעות הפעילות האקטיביות של אסף.
אני שמעתי על ילדים שהרטלין גרם להם לדיכאון, אז זה לא מה שהייתי רוצה עבורו.
כן, והכי טוב להקשיב לו במקום לחרטט שטויות.
אם הוא אומר חממה, אז חממה.
:)
ואיזו תובנה נבונה :
" להתמקד בכל הדברים שאני אוהב " ...
יוביק מותק, דווקא יש לי מושג טוב איך הוא מרגיש.
וכן יהיה בסדר, כי אני שם בשבילו וזה יותר ממה שאנחנו יכולים לומר על עצמנו בתור ילדים.
והלוואי שהייתי יכולה לכבות את הראש לפעמים.
הבן שלי מסביר את התמונה הבוקר, הפרח נמצא בתוך חממה ויש מעליו ממטרות שמשקות אותו, מהצדדים יש לו שמש שמחממת אותו, והקשת היא קישוט...הפרח הוא סתם פרח יפה...
הגיוני לא?
כל הקשב וריכוז האלה...כולם מקסימים.
אולי הבן שלי זה הצייר הבא...
כן מחר זה תמיד יום חדש...
עוד על הציור: המסגרת קשה, תוקפת מכל מיני כיוונים, ומנסה לתת לו (להמטיר עליו) דברים שהוא לא זקוק להם. הפרח חזק ושלם ובשיא פריחתו גם בלי לקבל מבחוץ כלום. יותר מדי ציצים (עננים?) מנסים להניק אותו.
והקשת, מקור החיות שלו, מזרקת הצבע שלו, נמצאת מחוץ למסגרת.
מזכיר לי קצת את הציור שלי - לינץ' - פרח מותקף.
אני יותר מדי מזדהה עם הבן שלך מכדי שאוכל לתת עצות.
רק אחת: אם הוא לא רוצה את הכדורים, כנראה שהוא יודע למה, ואני הייתי מקשיבה לו.
הציור לפי פרשנותי: צורך בדברים פשוטים וברורים. אהבת חיים.
שאפו על הסבלנות,
הייתי משתגע!
ההרפתקאה שלי עם ריטלין התחילה בתחילת 2008
לאחר שנים של חוסר יכולת להתרכז בדבר אחד החלטתי לנסות את הריטלין. זאת היתה חוויה מעניינת מאוד, אבל נוראית מהמון בחינות. כבוגר, יכולתי להבין את ההשפעה של הכדור הרבה יותר מילדים.
הפעם הראשונה שלקחתי את הכדור היתה טריפ, ואפשר לאמר טריפ מדהים מבחינת ההשפעה שלו לריכוז.
אבל
לאחר שלקחתי את הכדור באופן קבוע כשבוע הבנתי שאני לא אוהב אותו כלל וכלל.
הדבר הזה (ריטלין) זה ספיד במהדורה אחרת. הייתי חורק חניכיים באופן נוראי כל היום, הייתי מרגיש הרוג כעבור כמה שעות (ואז לקחתי את הכדור הנוסף) ובסוף היום לא יכולתי לעשות כלום
אבל
זה כלום לעומת הזומביות שלוותה אותי. הכדור הזה ממש מחק לי את החיוך מהשפתיים. בגלל שאני אדם שמאושר עד השמיים לקחת את הכדור הזה היה מזעזע. זה היה מחיקון של האושר הפנימי.
את יודעת מה הכי מדהים? היום בדיוק למדתי על כיצד להשתמש בהיפנוזה בכדי לטפל בהיפר אקטיויות. מדהים, באמת שלא תיכננתי להתרכז בנושא הזה, אבל משום מה ישבתי ולמדתי.
את רוצה שאני אספר לך מה למדתי?
הייתי שמח לבוא ולומר
שיהיה בסדר
אבל קחי את התסכול שלך
תכפילי ב24
וזה מה שיש לו לעבור.
כל ההבנה שבעולם מצידנו
לא תשנה את הקושי שלו
אבל אסור לוותר
לתת את הנחת הזאת
והאמת היא
שגם לכבות את הראש לפעמים
זה טוב
גברת ולרי אולי לבנך יש קצת בעיה של קשב וריכוז
גם לי עד היום. אבל בלצייר הוא כמו פיקאסו.
תמונה מקסימה. ואת גם אז גם הבן שלך כולכם מקסימים
אחזור את יודעת מחר יש עוד יום וצריך ללכת לישון נישוק
הצבעוניות זה מעולה
ונראה שהוא אופטימי מטבעו
הטריד אותי הצורך שלו למסגר את הפרח
ושמתי לב שהוא צריך דברים מסודרים בעולם שלו. מובנים
יש מסגרת חיצונית שמנסה לקבע את המחשבות שלו
וזה מכאיב לו
אבל בגלל שמחשבותיו מתפזרות, הוא צריך להבין דברים בצורה קונקרטית.
ואני די בטוחה שהחום והכוח והאופטימיות שלך משמעותיים מאוד בשבילו.
כפי שעניתי לך, אני לא כלכך רוצה לנסות להבין במה שאני לא ממש מבינה, אבל ביום חמישי המטפלת ביקשה שאביא איתי כמה ציורים שלו, היא כבר תדע לפרש אותם עבורי.
אבל מעניין מה שכתבת.
וחייבת רק כמה מילים משמחות -
ביה"ס זה אכן קשה לילדי ADHD, אבל כשהוא יגדל הוא ילמד לאהוב גם את האיש שזה יעשה ממנו.
אני תמיד אומרת שאני לא סובלת מ-ADHD, אני דווקא די נהנית ממנו :))
תדעי לך שהתבוננתי בציור לעומק
ויותר התייחסתי למשמעות הפסיכולוגית שלו
ניסיתי להבין אותו ומה הוא מסמל לאסף
זה פרח (בצבעי הקשת) שגשם יורד עליו (מעננים מאוד מסודרים),
והוא סגור בריבוע חונק
ומשני צידיו בסימטריה (גם מסודרת) יש צהוב, כמו שמש או משהו חם, שמשייך אותו לעולם שהוא גם בצבעי הקשת.
עכשיו תנסי לראות אם זה אומר לך משהו, כאמא.
בדיוק ,ולכן ממליצים עליה יותר, שזה לא קצר מועד , אלא מתפרק לאט בגוף וגם התופעות לוואי פחות קשות.
גם אני חושבת שבעולם הפנימי שלו הוא מאוד שמח, בסך הכל הוא ילד מאוד מאושר, אני חושבת.
רק שקשה לו מאוד להסתגל למערכות, משו שגם לי קשה, וקשה לו להתרכז בבית הספר, במילא בסופי שבוע אני לא אתן לו את התרופה, אנחנו מסתדרים טוב יחד גם בלי.
אבל הוא לא חייב לעבור את כל דרך הגיהנום שעברתי כדי להבין שאפשר גם אחרת.
טוף, יש לי המון אינפורמציה לשפוך לך ואני לא רוצה לשעמם את כל הכיתה :)
רק בקטנה - קונצרטה זהה לרטאלין, אלא שיש לה מנגנון פירוק שונה ולכן משפיעה לשעות רבות יותר (נדמה לי שמונה במקום ארבע).
הוא לקח פעם אחת בבדיקה שנערכה בבית החולים אסף הרופא, מבחן טובה קוראים חזה, שם היה לו שיפור של 73 אחוז עם הרטלין, הוא לא היה מסוגל לדבר ארבע שעות, אמרו לי שזה לא יהיה ככה תמיד. אבל בכל אופן עבורו ממליצים יותר על הקונצרטה, אבל הוא צריך לרצות לשתף פעולה.
אני אצליח לשכנע אותו, בסוף. הוא גם יבין שזה יהפוך את חייו לנעימים הרבה יותר.
גם אני מתפעלת מאוד מהציור. כמה צבעים, כמה שמחה, כמה אופטימיות. כנראה שבפנים הוא מאוד שמח, באמת.
לגבי השאר - זה קורע לב. אין לי מושג איך אפשר לעזור, רק יכולה להבין את הכאב שלך.
אכן, כמוך אני חושבת שהוא מצייר מקסים. עליז ומלא אושר.
תמיד יש סיפור שלם עם הציור.
הלוואי שיכולתי להכנס אל העולם שלו, רק לכמה שעות.
נראה לי מסעיר שם.
בתור מי שהתנסתה ברטאלין בעצמה, אני מתפלאת שהוא מסרב לקחת.
זה מקל בצורה משמעותית.
לא קל לו יותר להתנהל ככה בבית הספר?
ואני הופנטתי מהציור.
כמה צבעים.
כמה אור.
כמה דמיון.
כמה אופטימיות!!!
הרבה מבוגרים היום סבלו ו/או סובלים עדיין, רק אז פשוט לא ממש ידעו לאבחן ילדים עם ההפרעות, ובאופן גורף נכנסו לרשימה השחורה, תחת הכותרת- ילדים מופרעים.
אני בטוחה שהרבה אנשים מבינים את הילדים שלהם היום.
ומזל שיש כל מיני דרכים להקל ולעזור להם.
מעניין איך היו מאבחנים אותי אז.
מכיר את מה שעובר בו.
אבל אז בכלל לא ידעו מה עושים עם ילדים כאלה.
ואפשר לנתב את כל העוצמה הזאת. לא מניסיון אומנם אבל הרצון יכול לקחת אותו לאינספור כיוונים כי מ 5 בבוקר יש לו זמן לעשות את הדברים שהוא אוהב ואם יוכוון נכון יהיו לו עוד כמה שעות ביום לעשות אותם :-)
אני מעדיפה את בתי הספר האנטרופוסופים- ואנחנו ברשימת המתנה.
בדמוקרטי יהיה לו קשה, משום שהוא זקוק למסגרת מסודרת, אחרת הוא פשוט לא ילמד.
הוא ילד מחונן שזקוק לגירוי תמידי.
יש מקום בשם בית ספר דמוקרטי
שם הילד לומד בקצב שלו
כדאי ללכת לראות איך זה ולשקול האם זה מקום מתאים לבנך
בהצלחה
היא מנסה אבל בזמן האחרון המצב ממש החמיר.
הוא ממש לא מסוגל לשבת על הכיסא יותר מעשר דקות.
בנות, אף אחת לא מתפעלת מהציור המקסים?
אכן חיבוקים אף פעם לא מזיקים, וכמה שיותר יותר טוב.
לפעמים קשה להכיל ילד כזה שלך כבר נגמר כל הכוח ואת צריכה להתמודד מולו.
גם אני רוצה לחזור לגן.
אבל יש לי ממנו כלכך הרבה רגעים של אושר, אהבה, חיבוקים, נשיקות, שזה מפצה על כמעט כל הקשיים.
מצטרפת למיכל, כמעט מילה במילה מה שרציתי לכתוב לך.
זה קורע... ובאמת מזל שיש לו אותך.
עוד חיבוק לא יהיה מיותר, נכון ?
וואוו, איזה קשה זה.
לראות את הבן שלך סובל, ואת לא יכולה לפתור לו את זה.
מה אני אגיד לך, מאמי, לפחות יש לו אותך, שמבינה אותו ויודעת לענות לו ועוזרת לו להבין את עצמו.
חיבוק מוחץ