23.6.92 בחירות. עוד אין לי זכות הצבעה (הייתי רק בת 13..), צופה יחד עם אימי סבתי ואחי בדיווחי הטלוויזיה. צופה בתוצאות, בנאום ההיסטורי של "אני אנווט, אני אכוון" ומרגישה שרוחות חדשות מנשבות מרגישה שיכול ויתחולל שינוי. שהאג'נדה של שלום מקבלת רוח גבית חזקה סוף סוף.
4.11.95 אחרי צהריים - מתכוננת ללכת לעצרת. הלכתי עם אמא שלי, תוך שאני מבטיחה לה ולעצמי שאני (ובעצם אנחנו) נסיים מוקדם כי אחרי הכל יש למחרת לימודים. (הנה עוד הוכחה לכך שתמיד הייתי "יורמית"). עומדת בעצרת - שומעת את הנאומים מתרגשת מהנאומים וביחוד מזה של ראש הממשלה. נאמנה להבטחתי עזבנו את העצרת לפני תומה והלכנו לבורגראנצ' כסיום של בילוי אמא-בת.
אני ואמא הולכות על רחוב דיזינגוף לכיוון הבית. פתאום שיירה מהירה מאד של מכוניות עם סרינות עוברות בשד' בן גוריון. זוכרת שספרתי לפחות ארבע זוכרת שאמרתי לאמא שלי שמשהו קרה וכדאי שנמהר הביתה לשמוע מה קרה בעצרת.
מגיעה הביתה בריצה מתנפשת מהמדרגות פותחת את הטלויזיה, בערוץ 1 יש את קרוקודיל דנדי, פותח את הרדיו עדיין לא אומרים כלום. כחמש דקות לאחר שאמי מדביקה את צעדי מודיעים ששרבין נורה בסיום העצרת. אני מעיפה מבט באמא שלי ואומרת לה שאני לא חושבת שרבין שרד.לא יודעת למה, מן הרגשה גרועה כזו שמחלחלת פנימה... ועדיין למרות שיודעת... מחכה לאישור הרשמי בטלויזיה.
השעות ושלושת הימים שלאחר מן זכורים כאילו שהייתי בחלום לא יכולתי באמת לתפוס שזה קרה כל פעם כשהייתי מדברת על זה והייתי שומעת מהגרון שלי בוקעות המילים: "יצחק רבין נרצח", הייתי מסתובבת לבדוק מי אמר את זה... כי עדיין לא האמנתי.
רבין נרצח ונקטעה התקווה שהביאה בחירתו לראשות הממשלה.
4.11.08 בחירות בארה"ב. לא הצבעתי (אין לי זכות הצבעה... לא אזרחית של ארה"ב) מחכה ומצפה לשינוי שארה"ב לדעתי כה זקוקה לו. והיא אכן קיבלה אותו.
חשה אופטימיות, תקווה.
הנה באותו תאריך בהבדל של 13 שנה - נקטעה התקווה והיא צמחה מחדש... ועדיין זה מרגיש כל כך נכון לומר "חבר, אתה חסר". |