חכו... שיראק מוסמינו מאקס. 
O.K מה זה היה עכשיו מישהוא מוכן להגיד לי? 
שאל הלוחם

תא סודי ענה הזקן
כן, צעק הגנב, ואתם לעולם לא תנחשו את מי מצאתי, אה כן, תזהרו מהבור בכניסה.

מה קרה כאן ?
אין לי מושג
בואו נבדוק, אמר הזקן.
הוא התקרב אל רוחו של ברוס וויליס הצעיר והתפקע מצחוק.
טוב בואו נריץ קצת אחורה, נראה מה קרה.

בני החבורה ראו בועות השתקפות של עצמם חוזרות בדרך ממנה באו אל החדר הסודי.
אחרי זמן מה ראו בבואה של ברוס וויליס
הייתה שם בבועה נוספת, מטושטשת
ראינו מספיק, עצר הזקן את המחזה.
מקס, נו מקסי צעק הזקן לחלל החדר.
אני יודע שאתה כאן אל תכריח אותי למצוא אותך.
אתה מכיר אותו? שאל אחד מבני החבורה.
כן בודאי, המערה הזו לא סתם נקראת בשם, המערה המקוללת לחינם, אתה יודע...

המערה הזו  היתה אימת החוואים בסיפורי ההתיישבות הראשונה, כך שמעתי. שיקר הזקן.
מספרים שבאותם ימים, ראשוני המתיישבים יצאו מעבר למערות אטלאנטיס העצומות, הם פגשו במתיישב צעיר, כאן במקום הזה.
היכן שהיום שוכנת המערה. מקס היה השם של אותו מתיישב, מקס ברנר.
הוא זכה לשם המיוחל, בזכות כתובית שהייתה על דש חולצתו.
את האותיות הם הכירו, אך השפה של מקס הייתה שונה.

מקס, היה נצר למשפחת הניצולים, שלא זכו להיכנס לאחת ממערות אטלאנטיס העצומות.
הוא, להבדיל מראשוני המתיישבים, הכיר מציאות שונה. בעוד שראשוני המתיישבים זכו להשכלה משובחת במעמקי מערות אטלאנטיס העצומות.
מקס, כמו שאר משפחתו ושאר הניצולים,נאלצו להסתפק במציאות של מלחמה מול כוחות הטבע ההרסניים.
מול בהמות השממה החדשה, וגרוע מכך, רבים מהניצולים מצאו את מותם על ידי ניצולים אחרים.
מקס היה טיפוס כזה, שלא ויתר, ממעט השפיות שנותרה לו בשנות ילדותו זכר דבר אחד, החיים הם ערך עליון.
ואם כבר חיים אז חיים של עצמו.

מקס לא ציפה להם, בבואם.....

הזקן הביט בבני החבורה הצעירים כמה פנים כאלה הוא ראה, עם עיניי עגל ופה פתוח לרווחה. רק רוחו של ברוס לי הצעיר היה עסוק בעותה העת להלחם בספה. חה חה צחק הזקן, תשכח מזה, אם רק היית יודע מה מקסי היה צריך לעבור כדי להשתחרר מהספה.

מקסי צא משם, אני יודע שאתה מאחורי הארון, אני יודע זאת עוד לפני שנתקלתי בכניסה לחדר הסודי עלק שלך. רעיון טוב, לשים חדר סודי ליד הכניסה, מי יעז בכלל לחפש. צחק הקוסם. מקס יצא מאחורי הארון. צילו שלו הפחיד את ברוס וויליס הוא ניסה בכל כוחו להשתחרר מכורסאת האימים הזו. ללא הועיל. מקס בגופו של ברוס לי הצעיר נכנס לחדר,מבויש, עיניו נפולות.

האדם האחרון שראה היתה הסעודה שלו לפני הרבה ירחים מלאים. הסביר הזקן לבני החבורה את תחושת הקרירות שחדרה בעצמותיהם:

האדם האחרון שאכל היתה סעודה ערבה לחיך.
מקס הריח אותם מרחוק, הוא גם הריח סערת חשמל מתקרבת.
הוא עמד בדילמה נוראה. האם לתת לסערת החשמל לקחת אותם.
או לנסות ולהסתכן בארוחה טעימה.

היה  לו טעם קצת מוזר. לא כמו של שאר הולכים על שתיים שהוא טעם בעבר.
מקס שלף את ידו של הקורבן במשיכה חדה.
הבשר היה עדין יותר, אך מגוון הטעמים, היה נינוח מרקם, עדין בחיך. .
מקס חייך וטרף את הסעודה בתיאבון רב.

כעבור יומיים, בהם נהנה מקס מבשר אדם משובח, לפתע, משום מקום נפלו ארבעה גופות נוספות על מדבריות השממה.
מקס התקרב אל הדמיות ששכבו על הרצפה בחשש.
הריח הוביל אותו לשם.מקס התקרב וחייך אחת הסעודות נותרה בחיים, מפרפרת למוות.
מקס ידע מה יעשה אם הגופה הזו.

באותם ימים, של תחילת ההתיישבות הראשונה, הזקן נודע בשם אפריים, אפריים כלשון.
"ידעתי שעשיתי טעות" הסתובב אפריים אל עבר החלון מאחורי שולחנו המפואר.
תמונת העיר מנהטן, על שלל מגדליה נפרסה לפניו על המסך שמאחורי מסגרת החלון.
"לא הייתי צריך לשלוח אותם לבד" אמר אפריים למזכירתו שהודיעה לו את הבשורה הקשה:
"צוות סריקה קולמבוס אחד, לא עונה במכשירי הבקרה".
"ידעתי שזה מה שיהיה".
""רוזיטה תעשי את המזודה אנחנו עולים למעלה".
"למעלה לאן? שאלה רוזיטה"
"למצוא את קולמבוס אחד, אני מעדיף למות לפני שאני אשלח צוות מחקר נוסף לנסות לברר מה עלה בגורלו של הצוות הראשון".

זה נראה כמו מבנה ישן. מקום מגורים אולי, לא פסל, אמרה רוזיטה.
לא בדיוק פסל, אמר אפריים הזקן, אנדרטה להנצחת אירוע.
מעניין מה היה האירוע?
משהו שמזכיר אמ... סופת חשמל
נשמע קול מהצד השני של הפסל, ו....איכס בעעעעע
מה קרה ? אתה בסדר?
לא, אני חושב שמצאתי את ג'ו מקולמבוס אחד.
בעעעעעעע

אתה מעולם לא גדלת בסביבה כמו שלי.
אבות אבותיך הסתתרו במערה ולא הכירו את הסכנות שבחוץ.
הם היו מתים, לא הייתה שום סיבה לכך.
תרגע מקס, אמר הזקן.
בורוס וויליס לא נראה משועשע למראה גופו שיוצא ממקום מחבואו לחלל החדר.
"מה ? שני ברוס לי?" שאל הלוחם.
מקס ספנסר, תרגע החזר לנער את גופו. צעק הזקן.
לעולם לא, ענה מקס ברנר, עיניו של גופתו של ברוס בהקו באדום זוהר.
קשתת, צעק הזקן קחי אותם מכאן וצאו מפה מייד.

החבורה רצה אל מחוץ למערה.
קולות הנהמה הנטושות התגברו ככל שהחבורה התקרבה אל עבר היציאה.
אור השמש הפציע מעבר לעיניהם של החבורה הממהרת.
פיצוץ עז.
מדשאות היער.
בחוץ המתין להם הנוכל המחופש לכומר מלחמה.
אני רואה שלא כולכם שרדתם. נו טוב...
השגתם את המפה?
הקשתת קמה מהאדמה ופתחה נרתיק קטן שאחזה בידה.
איזו שאלה. חייכה.
טוב תנוחו, תשתו רבותיי, תהנו כי מחר אתם יוצאים להפלגה של חייכם ממנה לא בטוח תחזרו.
 
מה קרה? את נראית כאילו ראית רוח רפאים, חייך אל טרסטיאנה הלוחם ששכב על המיטה.
טרסטיאנה בדיוק חזרה על עקבותיה, ונכנסה בדלת כשענתה ללוחם.
"אני חושבת שכן,שתי רוחות ליתר דיוק, והם מדברים כרגע עם כוהן הלחימה הגדול זוטאר".
הלוחם לבש את שריון רגליו ויצא עירום למחצה מהבקתה אל החצר הגדולה.
מה קורה כאן? שאל אחוז בחרבו השלופה מתלהב על השרירים שלו.
אני לא מסכים ששני אלה יבואו איתנו, אמר הלוחם.
הם צרות צרורות הוסיף.
זוטרא, בעיניו החלולות, ענה בכעס.
זה או הם או אתה, עכשיו חזור למגוריך.
ברוכים השבים חבריי.
סילחו ללוחם על חוסר הנימוס.
נראה לי שזכיתם להצטרף להפלגה.

ברוס לי פסק מנסיונות השינה הכושלים.
אולי היו אלה טלטלות הספינה, או שמא המחשבות על הרפתקאתו הראשונה הקרבה שטלטלו את מוחו.
כך או כך, עטף ברוס לי הצעיר את גופו בגלימתו ויצא אל הסיפון הלילי.
אני גם יותר טיפוס של לילה חייכה אליו טרסטיאנה השעונה על המעקה.
הוא לא אמר דבר, רק הביט על הירח.
מה אתה רואה שאלה?
את רוצה לדעת מה אני רואה,שאל ברוס לי.
כן, ענתה טריסטיאנה.
את רואה את שני הירחים החצויים הללו?
איזה?שאלה.
שם, הצביע ברוס לי, שני הסלעים הגדולים יותר.
כן, אני רואה.
את רואה את המכתשים?
את מה?
את העיגולים הכהים יותר בשני הסלעים הגדולים.
כן נו...
זה מה שאני רואה, גופות של חלום ישן שהתרסק לרסיסים, דבר לא נותר ממנו חוץ ממספר מכתשים מוגבל.

בוקר טוב אדון צעיר.
מה זה איפה אנחנו, הטלטל ברוס לי על מה שנראה כעגלה.
אנחנו מובלים לאן שהוא, ענה הזקן שרכן מעליו.
מה זה? לאן?שאל  ברוס לי, והתרומם, מעבר לעגלה הגדולה כל שראה היה רק מדבר.
מדבר, ושתי בהמות מסע ענקיות שהובליו את עגלת הרפאים עליה שכב.
אל תנסה לברוח, ברוס לי חייך הזקן, פירקו אותנו מנשקנו אתמול בחצר כוהן המלחמה.

מה לא יכול להיות. הרי רק לפני רגע הייתי על סיפון האונייה עם...
עם מי? שאלה טריסטיאנה הקשורה מהקצה השני של העגלה.
אה מה זה משנה? ענה ברוס לי, אנחנו צריכים לצאת מכאן.
מישהו יודע לאן מובלים.
לא יודע, אין לי מושג, שמעתי משהו על משחקי לוחמה לבידור ההמונים. משהו על מפלצות אמיתיות מהשממה, אמר הלוחם. 

אתה מבין מה הוא אומר?
כן אני אתרגם, צעק הזקן לברוס שעמד לצידו.
היום, להבדיל ממשחקים ישנים, הבאתי לכם, קהל יקר, הרחק מהשממה הרחוקה,מעבר לארצות המלחמה הענקיות, מאחורי האוקינוסים הגדוליה של טבעת האורניום הגדולה,  ארבעה לוחמים.קריאות שאגה נשמעו מלמעלה.

ומהצד השני, הצוות המקצועי שלנו, שניצח כל אויב שעמד כאן מולכם, צוות ההפקה היקר ביותר שלי.דלתא סקוואד, קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות.
קריאות השאגה גברו, תופים נשמעו מרחוק, כאשר יצאו, ברוס לי הזקן כריסטיאנה והלוחם מבטן האדמה אל מרכז זירה גדול שמסביבו הריעו עשרות אלפי אנשים בהתלהבות וחרדה.
תפוצצו אותם נשמע מרחוק, תקרעו להם את הצורה. צוות דלתא כיפאק.

ארבעה רובוטים ענקיים הרעידו את הזירה בזמן כניסתם דרך השער הענק של הזירה.
כלי נשק מתכתי וגדול כוון אל פרצופו של ברוס לי הצעיר.
ברוס לי הביט בארבע מאות קנים זעירים מכוונים אל מול פרצופו וחיכה לראות מה יצא מהמחילות.
הזקן דחף אותו בדיוק בזמן.קרן לייזר ענקית יצאה מהרובה העצום ושולחה אל הרצפה מאחורי ברוס לי הצעיר והשכוב.
תפוס תנשק צעק הלוחם אל הזקן וקפץ על גבו של אחד מהרובוטים הענקיים.
גוף האנוש המתכתי נאבק בלוחם בנסיונות להעיפו.
הלוחם טיפס על גבו של המתכת עד צוואר גוש המתכת הגדול.
הוא נעלם לעיניי הקהל בין שתי צינורות בתוך גוף המתכת.
בו ברגע נפתחה תקרת הזירה הגדולה, פנס ענקי נדלק והאיר חלק בזירה, צוואר גוף מתכת עליון, נכתב בירוק מהבהב מעל ההולגרמה של הלוחם השרירי שאחז את חרבו במרכז חדר צינורות ממתכת.