פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
יופי ערבי
מתישהו בין הקיץ לסתיו של 93 עמדה קבוצת חיילים, ואני בתוכה, מחוץ לבית מגורים במחנה הפליטים שאטי שבעזה. מחכים שמישהו יפתח את הדלת. זהו מבצע מעצרים ארוך, והם מחפשים מבוקש כלשהו. הרחבה הקטנה שלפני הבית מרוצפת בשיש, בקונטרסט משונה לדרך העפר שבחוץ. בשאטי אין כבישים, רק דרכי חול - בחלקים הקרובים לים - ודרכי עפר בשאר המחנה. עומדים ומחכים: זה לא בית שצריך להתפרץ אליו.
מקץ אולי חצי דקה, אולי יותר (קבוצת חיילים מחכה מחוץ לבית תמיד גורמת לתכונה בתוכו) נפתחת הדלת ומבעדה יוצאת, לא פחות ולא יותר - אחותי. אחותי ממש.
הדמיון עצום ומוחלט עד כדי כך שאני מתחיל להטיל ספק במה שעיניי רואות. אני מסתכל בה היטב - אין מקום לטעות - אלו אותם פנים בדיוק, אותן עיניים, אותו גובה, אותו צבע עור, אותו שיער, אותו מבנה גוף חזק ונשי ואתלטי, אותן רגליים קלות, אותו שילוב של אצילות וחיישניות. אחותי, אחת לאחת.
היא עומדת על משטח השיש, והחיילים מנסים לברר אם המבוקש נמצא בבית. אבל משטח השיש מרוחק וגבוה משביל העפר שעליו אנחנו עומדים, ומישהו מהחיילים (אולי אני, אני לא זוכר) אומר לה לרדת אל דרך העפר המלוכלכת. והיא ברגל יחפה - מהססת - כפות רגליים יפות מאוד היו לה, אני זוכר. כמו של אחותי. רגל אחת נשלחת באוויר, מחפשת מדרך נקי יחסית - "לא צריך לרדת", אני אומר לה. המבוקש לא נמצא, או שרק ביקשנו להעביר איזה מסר, אני לא זוכר. אני גם לא זוכר איך קוראים למבוקש או איך קוראים לה, אע"פ שאני די בטוח שביקשנו תעודות.
אין לי מושג מי היא, ואיפה היא היום, אם בכלל. אין שום דרך לדעת דברים כאלה. אבל לעולם לא אשכח את הרגע הזה, ולפעמים אני חוזר אליו בדמיוני, תמיד בתימהון. ותמיד איכשהו אני מעין-מתפלל שאלוהים שומר עליה ושהיא בסדר, אחותי, אחותי הערביה.
אחת העבודות שעשיתי אחרי הצבא הייתה מסגרות. עבדתי עם מסגר יקנעמי (רמאי בלתי נלאה) ויחד עשינו כל מיני גדרות, ומעקות, כל מיני כאלה. יצא פעם אחת, עקב איזושהי עיסקה סיבובית של המסגרמאי שעבדתי איתו, שהייתי צריך להצטרף לקבוצת פועלי בניין ביקנעם, לעבוד איתם בקשירות הברזל שקודמות לשלב יציקת הבטון.
פועלי הבניין כולם ערבים, והם מקבלים אותי במנוד ראש. לא יודע אם הזדמן לכם אי פעם לראות פועלי בנין ערבים בעבודתם - בשלב הלא רועש של הקמת הבניין, לפני המכונות והמערבלים והמעליות ופטישי האוויר והמקדחות ומשורי הדיסק. השקט מופלא: אלו שולי יקנעם של אז, ועדיין אין כביש בשכונה-לעתיד הזאת. והאנשים עובדים כאילו זו תרפיה, או טקס. חוץ ממילה אקראית פה ושם - בקשה לכלי עבודה מסויים, או ליתר תשומת לב - לא שומעים כלום. חוץ מהטרנזיסטור, מנגן.
הטרנזיסטור מנגן מוזיקה ערבית במונו המופלא הזה שתמיד רק יושב בערך על התחנה ומשאיר המון מקום לחלומות, ואנשים עובדים בשקט, כאילו זו תרפיה, או טקס.גם לשם, אני מוצא את עצמי חוזר לפעמים.
דוד שלי דויד, שגדל בחיפה של פעם, ושמתגאה עד היום לספר איך הוא למד לנגן על עוד אצל אבא של סמיר שוקרי, ושהוא הכיר את סמיר שוקרי כשהיה ילד כזה קטן, דוד דויד שהיה מוציא את העוד מהארון הגבוה ומוריד מעליו את הסדין שהיה עטוף בו ומנגן לנו ושר, כשהייתה לו מוזה אחת להמון המון זמן, מספר (כמובן שזה ב99% צ'יזבט, אבל לפעמים גם אחוז אחד של אמונה שווה משהו):
כשהביאו את הרדיו המשוכלל הראשון לשכונה שבה גרו בחיפה, בתקופה שבה הבילוי הקיצי הלילי היה ישיבה על הגג והחלפת סיפורים וצ'יזבטים, הם היו יושבים על הגג ומקשיבים לרדיו שעות. יום אחד היה שם אחד מהשכנים הערבים הזקנים זקנים, שביקש מאבא של דויד שישים לו ברדיו עבד-אל-ווהאב (המוצרט של המוזיקה הערבית). אבא של דויד אומר לו שהוא לא יכול לשים לו ברדיו עבד אל וואהאב, בגלל שזה מה שהם מנגנים, שם, בתחנה. הזקן הערבי עונה לו "אז מה שווה לנו כל זה, אם זה לא מנגן עבד-אל-וואהאב?"
הזמרת היא סועאד מאסי, מוזיקאית אלג'יראית צעירה ומוכשרת ברמות שחיה בפאריז. השיר הוא "ghir enta" - "רק אותך", והמקצב הלטינו-מגרבי שלו משגע אותי. מקווה שיעשה טוב גם לכם (זה לא קליפ אמיתי, אבל זה הכי טוב שמצאתי, ובכל מקרה צריך בעיקר להקשיב).
|
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה משהו מאוד אינדוודואלי, אינטימי אפילו: וחוץ מזה על הבישול מדברים מליונים. סרט ערבי בשישי הוא אחד המוסדות היפים שהקימה התנועה הציונית (:
כתיבה יפה.
חבל שלא התייחסת גם לבישול הערבי :-)
...זעתר...קינמון...שמן זית...נענע ולימון...בהרט..הממולאים..הפיתות ועוד.
ולמרות זאת, פוסט מקסים.
זרקת אותי אל הימים שבהם היינו צופים בסרט ערבי ביום שישי...
איזה כיף ששולים פוסט ענתיק ומרעיפים עליו מילות חיבוב (: תודה, מגדליתוש וקלודטוש.
יופי של רשימה. השילוב בין העובדות לחלומות לרגש שאתה כל ך מצטיין בו. ויופי של שיר.
גרררררררררררר
(אני לוקח אותך לישון הלילה, זה ברור לך) (בראש, בראש, אלוהים).
הקליפ מדהים
הפוסט מהמם ברגישותו
והחום האנושי שבך מאלף ומעלף.
תודה רות*
יש מעט מאוד דברים בעולם שהם יותר מכמעט, לא?
חיברת יופי את היופי עם הרדיו...
שניהם ליד.
שניהם כמעט
הדבר האמיתי.
אהבתי מאוד.
לא מעצבן אם זה מספיק קרוב לתחנה ואם אתה מספיק גדול לקחת את זה בהקשר הרחב, לפתוח את הפריים ולהנות ממה שיש - עכשיו, כרגע.
רדיו שלא מכוון בדיוק על התחנה לא מעצבן? תרפיוטי?
(לא דיברתי על המוסיקה עצמה:)
הניק בהחלט הולם אותך: פלדה רכה!
נכנסתי לקרוא אותך פעם ראשונה בפוסט הזה, ואהבתי את היכולת להרגיש ולבטא את הרגשות במילים, בצלילים.
כותב יופי!
נחמד להכירך!
רצון בשלום תמיד היה מצידנו, אני מאמין בזה בכל לב. יהודים ושלטון בכח לשלם שלטון בכח לא הולך. אני בספק גדול מאוד מאוד אם הצייטגייסט הערבי-איסלאמי יכול לבלוע פאזה של שלום עם יהודים שחיים באופן סובריני בארץ ישראל. אבל זה לא מונע מהרבה אנשים לראות את היופי, בלאו הכי.
(קצת) הצחקת אותי, עם התגובה הזאת (-: איפה ראית כאן עצבים? בשבילי זה היה טקס הרגעה רבתי, מלווה במוזיקה שנעה בין תרפיוטי למרנין. אבל נחמד, כל אחד והקונוטציות שלו
יש אנשים שדומים כשני חיוכי-אלוהים אפילו. וכוכבים....אני אתנחם באלה שבשמיים!
ברגע כזה שאתה מזהה את אחותך בילדה פלסטינית, שם נוצר זרע קטן של רצון בשלום.
רק מי שיכול לראות, אפילו תעתוע של משפחה בלב העויינות, יכול לעשות את הצעד האמיתי הזה.
כתוב בחוט משי של רגש.
נהנתי לקרוא. הסיפור על האחות הזכיר לי שהיו תקופות בחיי ששאלו אותי תגידי, את לא אחות של מרים? חנה? שמות היו למכביר. כשאמרתי, לא אני לא היו בטוחים שאני מתחמקת או ממש משקרת במצח נחושה. יש אנשים שהם כנראה דומים כשתי דמעות, לך תדע.
הפועלים הערבים, מכירה את השקט, את הרעש הצורמני מהטרנזיסטור שכן, בד"כ מכוון כמעט לתחנה, אני חושבת שהם מעצבנים את עצמם בכוונה כדי לא לקבל עצבים מהעבודה עצמה...ולא כתבת על הסיגריות. יש סיגריות מיוחדות לפועלי בניין ערבים, אף לא מיומן לא יכול לסבול את הריח הזה.
נגמרו לי הכוכבים, חילקתי ביד נדיבה לפני שהגעתי הנה.
איזה ענק אתה עם הסיפורים בניחוח של געגועים
למשהו שלא יחזור.
אבל המוסיקה - רק היא יכולה להם, לגעגועים.
מקסים.
מירה
תודה חיהל'ה. כן, געגועים לצלילים של פעם - חלומות חלומות.
מת על ראקציה.
הנה, זה בשבילך.
יפה מאד כתבת, מאד מרגש. קיבלתי תחושה חזקה של געגוע.
את השיר לא הצלחתי לשמוע בגלל בעיה במחשב שלי.
בדיוק חשבתי לפני כמה ימים כשעברתי על פני בית ממנו בקעה מוזיקת רדיו בפול ווליום איכותי ויקר כמה אני מתגעגעת לצליל המונו של טרנזיסטור קטן.