'עוד פעם פירה?' היא שואלת בלי חמדה, מרימה את הקערה חסינת החום והולכת בכיוון פינת האוכל. אני מהנהן וממשיך לערוך את השולחן לשנינו. כלי הכסף שקיבלתי בירושה מקשטים את הצלחות משתי צידיהן, בגביעי היין משתקף אור הנרות באלפי שלהבות קטנות. 'אני יכולה לעזור?' היא שואלת, 'כן', אני עונה, 'תלעסי בשקט ונוכל לאכול דברים פריכים!' הקערה נשמטת מידיה, מתנפצת אל הרצפה ותכולתה נמרחת על אריחי הפורצלן. 'לך לעזאזל' היא ממלמלת, 'איבדת אותי. לתמיד' מוסיפה, אוספת את תיקה מהסלון ויוצאת מהבית בלי להביט לאחור.

אני מוציא מהמקרר את הגזרים, המלפפונים, הצנוניות שהסתתרו מאחורי מעדני החלב, החסה המסולסלת, הקרוטונים מחלת גרעיני דלעת שהכנתי כבר מזמן, שוטף, מייבש, מקלף, קורע, קוצץ לתוך קערת זכוכית כחולה, זורק פנימה אגוזים קלויים, מערבב בשתי ידיים ואז מתבל בפשטות מעט שמן זית, מלח גס, פלפל שחור, מיץ מלימון שלם, ערבוב אחרון בכפות עץ שמצאתי לא מזמן בשוק הפשפשים ביפו, נותן לסלט לעמוד קצת שהטעמים יתמזגו ובינתיים מנקה את שברי הקערה והפירה, ואז אוכל בהנאה את הסלט היישר מהקערה. כבר שבועיים שאנחנו אוכלים פירה ודג או קציצות בשר. לא יכולתי לסבול את רעש הלעיסות שלה. הצקצוק הריתמי, צצק צצק צצק כשפתחה וסגרה את פיה, והקריק קריק קריק כשלעסה, אבל גם לא יכולתי לומר משהו על זה. בסוף זה יצא ממני בעצבים והיא יצאה.

אחרי שאני מסיים את הסלט אני מחפש את הסיגריות שלי ומגלה שהן נעלמו. היא לקחה אותן איתה. ואז מתחילה ההתלבטות, ללכת לחפש פיצוציה פתוחה או להתקשר אליה ולתבוע את הקופסא שלי. רשימת ההפסדים שלי להערב כוללת קערה חסינת חום שקיבלתי במתנה מאורה, בת דודה של השותף שלי לשעבר שהתארחה אצלנו פעם כשהיתה בריב עם החבר שלה שעכשיו נמצא באוקספורד, פירה משובח, שנעשה באהבה מתפוחי אדמה, בטטות, ארטישוק ירושלמי וחמאה הולנדית שקניתי במיוחד הבוקר בחנות הגבינות והמעדנים בשוק מחנה יהודה ושום שאפיתי בנפרד ומעכתי למחית אוורירית, כמעט קצפתית, שהתנפץ לרצפה באחת, קופסת סיגריות וגם סקס. לא משהו אומנם, דווקא שם היא הקפידה לשמור על פה סגור, אבל בכל זאת, הפסדתי סקס. אביתר, השותף שלי לשעבר, הזהיר אותי מהתחלה שהרעש שהיא עושה כשהיא אוכלת יטריף אותי, 'ואתה, שטפטוף של גשם קל לא נתן לך לישון גם כשהיינו מתים מעייפות אחרי מסע כומתה, אז הקולות שהיא עושה...נראה לי שכדאי לך לחסוך את זה מעצמך', אבל אני סרבתי לקחת אותו ברצינות. הכרתי אותה כשיצאתי איתו לבר החדש שבנו על חורבות חנות הצעצועים המיתולוגית של ירושלים. אחד השותפים היה חייל שלנו בסיירת והוא הזמין אותנו לערב הפתיחה. נהנינו מיחס נדיב על הבר ואז היא נכנסה, שיער קצר מרושל בעידון, עיניים חומות ענקיות, לבושה בשמלה שחורה ובסנדלים שטוחי עקב שכמו סתרו את האלגנטיות של השמלה אבל בעצם עשו אותה להרבה יותר מושכת בעיניי. אביתר ניגש אליה והזמין אותה לשבת איתנו. הסתבר שהוא מכיר אותה ממד"א. היא עשתה שם שירות לאומי בגלל שהיתה נגד הכיבוש וסירבה להתגייס.

כשהיא הלכה לשירותים, אחרי שלושה משקאות, אביתר אמר לי 'תיזהר. אני רואה את המבט שלך. תתרחק ממנה'. כששאלתי למה הוא אמר שהיא אוכלת בפה פתוח ובקול רם ושאף אחד לא רצה לשבת לידה בחדר האוכל. כשהנהגים היו רוצים להתעמר בה הם היו מכבדים אותה בבייגלה ומפעילים את מערכת הכריזה בלי ידיעתה. הקולות שהיא השמיעה היו גורמים לנהגים שהמכוניות שלהם עיכבו את נסיעת האמבולנס להיבהל ולפנות את הדרך. אבל אני כבר הייתי מסונוור ממנה לחלוטין, וכשהיא חזרה מהשירותים וחייכה אלי ואמרה 'איזה כיף שנתקלנו אחד בשני', הסמקתי וביקשתי ממנה את הטלפון. היא עודדה אותי להתקשר ואמרה שהטלפון שלה תמיד על מצב שקט 'כי אני לא סובלת רעש' אז אם היא לא עונה שלא אהסס להשאיר הודעה כי אני מאוד חמוד. ככה היא אמרה. גם על הרגישות לרעש וגם על זה שאני חמוד. באמת. חשבתי לעצמי שהיא אולי שמאלנית אבל ללא ספק כובשת. אביתר עוד ניסה לשכנע אותי שאני טועה והזמין לשלושתינו מאנצ'יז. 'תשמע בעצמך' שלח לי הודעת SMS, אבל זה לא עזר לו. אני הסתכלתי בפנים המקסימות שלה והתאהבתי מרגע לרגע. חוץ מזה שהמוסיקה שרעמה מסביבנו במקצב אגרסיבי של אומצה! אומצה! אומצה! הקשתה על ההבחנה בין הקולות שהשמיעה היא, לקולות הרקע.  

מצד שני, אם אני אתקשר אליה ואבקש את הסיגריות היא עוד עלולה לחזור. ואז נדבר שעתיים לפחות על מה שקרה ועל כמה שהיא נעלבה ואני אתנצל ואגיד שאני מצטער אבל בלב אצעק לה 'תלעסי בפה סגור! תלעסי בפה סגור!' והיא בטח גם תבכה קצת ותגיד שעכשיו היא כבר לא בטוחה שאני יכול להכיל אותה ואולי עדיף שנפסיק. ואז היא תמשיך ותאמר שהיא דווקא מרגישה שיש בינינו משהו מיוחד. שמאוד חבל שנפסיק ואולי נפסיד. שנינו. ואני אשתוק ואלטף את השיער הקוצני שלה שאני מאוד אוהב ואסתכל לה בעיניים החומות היפות ואתן לה נשיקה ואז היא תשתתק. ואולי גם נשכב. ואולי היא תתאהב בי. ואני בה. ואז אני איתקע עם אישה שאפשר לאכול איתה רק כשמוסיקת טראנס רועמת מסביבנו, ומי לעזאזל עוד אוהב טראנס? התקשרתי לאביתר כדי לקבל ממנו עצה והוא שאל מיד תוך כדי שהוא כולא את רעם הצחוק שהתעבה לו בתוך בטנו, אנחנו מכירים מזמן ואני יודע שזה משהו שהוא ילגלג עלי בגללו עוד הרבה זמן: 'איזה סיגריות?' עניתי שמרלבורו אדום, הוא המשיך 'כמה סיגריות היו בה?' אמרתי לו שאני לא זוכר בדיוק אבל שנראה לי שהיא די מלאה כי פתחתי אותה בבוקר כשהלכתי לשוק לקנות את החמאה ולא נראה לי שעישנתי הרבה. הוא שתק קצת ואז אמר 'הזהרתי אותך, לצאת איתה זה כמו לקנות לבן שלך מכונית צעצוע עם סירנה. אחרי שהבנת את הפרינציפ אתה עסוק בלהחביא לו את הסוללות'. 'אתה לא עוזר לי להחליט אם לוותר או להתקשר' אמרתי לו בקוצר רוח. 'עזוב. תוותר. יותר טוב כלום מכמעט. אני מגיע אליך ויש לי פאקט שקיבלתי מדיילת שהכרתי באוניברסיטה. וחוץ מזה, היא לא עושה רעש כשהיא מעשנת, נכון?  אז תהיה לארג' עם זה שאחריך'.