כנשוכת נחש הסתובבתי בסמטאות הקשות של העיר

גנים, כיכרות, צמתים

איננו.

יצאתי אל המרחבים הפתוחים,

הפורסים ידיהם כקוטרים מסביב

ולמרום.

ריחו המשכר הטריף את מוחי לדעת,

וטעמו הנחושתי נקש על לשוני.

האודם המפעפע, פעם תחת רגלי

כל גרגר זכוכית קרא לי לבוא לקחת אותו,

לשקע בו את ניבי המשוננים.

נוזל זה ימלא בי את הריק.

גיבורי עלומים, עולמים, אלמוניים

נפלו על אדמת סגולה שקיבלה את נפשם באהבה אין קץ

ועכשיו תורי לקבלה.

אולי ישילו את תוכי ויצמיחו בי חודש.

עוד רגע ולא אוכל יותר! 

תרה אחר העורק הראשי,

פי כבר משיק לפני הקרקע,

שפתי מתעקלות בהתאם לקימורים העדינים.

הגיבורים השאירו לי מתנה, חיי החדשים,

חיים של אחרים שהיו ואינם,

עליהם מבכים פעם בשנה, פעמיים.

כשאני מרימה את ראשי אויר טרי ממלא את ראותיי

ודם ניגר בזוית פי. 

בלילות

כך אני מסתובבת בקביעות מצד לצד,

זקוקה לכל אותו הדם, של בניו של אדם.

בימים

אני ישנה בארון קבורה חנוט בדגל המולדת. 

אני לא חיה,

לא מתה,

עיגולים כהים מקיפים את ערובות עיני.

אינני מטורפת, 

אני ערפדית של ארץ ישראל.