פורסם ב8 בדצמבר 2003, 5:51 ב כללי מכתב לעצמי, לנער קצת את עצמי, להרגיע, להעמיד במקום. שלום לך עצמי יקרה. שמתי לב בתקופה האחרונה, שהתחושות שלך לגבי עצמך עברו כל גבול. יותר ויותר פעמים את חושבת שאת סופרוומן, שאת מסוגלת לעשות הכל ויותר מזה. הגוף שלך כבר מאותת לך תקופה ארוכה שאו טו טו הוא מתמוטט, שהוא לא יכול יותר, אבל את בשלך. צאי רגע מעצמך והביטי מבחוץ על מה שאת עושה. הנה דוגמא של יום רגיל בהחלט: קמה בשעה 5:30. למעשה ערה כבר לפני כן, רק מחכה שהשעון יצלצל כבר. מכינה קפה, יושבת עם עיתון הבוקר. מרפרפת למעשה בעיתון הבוקר, כי עוד צריך להספיק לקרוא את המדור הכלכלי של עיתון הארץ במחשב. מרפרפת קצת גם במה שהיה בפורומים בהם את משתתפת. אם יש לך פתאום הרגשה של זמן מיותר, את גם כותבת משהו, בפורום או בבלוג. הכל במהירות. מסתכלת על השעון, מתחיל להיות מאוחר. רצה לארגן קצת את הבית. ארוחת צהריים לילדים. אם אין משהו מוכן במקפיא - את מכינה בבוקר, אם יש, את מכינה רק תוספת. מכינה כריכים לביה"ס. מתחילה להעיר אותם. זה לא הולך בקלות. יחד עם זה את מנסה להתארגן בעצמך. מידי פעם מגיחה מהחדר, לראות האיזה מצב נמצאת הקטנה, כי הרי את לוקחת אותה לביה"ס. צועקת ומדרבנת מידי פעם. 7:30, את לבושה ומוכנה. הקטנה עוד לא שתתה. מחכים. שותה. יוצאים מהבית. נוסעים לביה"ס.. בדרך הקטנה נזכרת להתחיל לספר לך מה היה אתמול בביה"ס. לא שאתמול לא שאלת, היא לא רצתה לספר. עכשיו בדקה וחצי נסיעה לביה"ס, היא מאוד רוצה לספר. את מקשיבה לה ובעין אחת מסתכלת על השעון. הזמן בורח והסיפור לא נגמר. יסורי המצפון שלך בתור אם עובדת, לא מרשים לך להפסיק אותה באמצע. נגמר הסיפור, תודה לאל. עכשיו חיבוק ונשיקה. ועוד חיבוק. ועוד נשיקה. ביי. נוסעת. יסורי מצפון על כך שלא הקדשת לה עוד שתי דקות. פקקים בדרך לעבודה. לא נורא, איחרת רק ב 10 דקות. טלפונים, פגישות עם לקוחות. ב 13:00 בערך, את שמה לב שעדיין לא הלכת לשרותים, לא אכלת כלום מהבוקר, רק שתית 2 קפה, והכאבים בקיבה מתחילים. חוטפת קרקר. מסתכלת שוב על השעון. 14:00. תודה לאל. היום עבר בביה"ס. לא קראו לך או התקשרו אלייך לספר משהו על הסנדביץ. או שעבר יום חלק, או שהמחנכת תתשר בערב. נקווה לטוב. 15:30. בדרך הביתה. מנסה להרגע עם מוסיקה ברכב. להגיע רגועה לילדים. מגיעה הביתה. הבית נראה כמו אחרי הפצצה של חיל האוויר בעזה. הטלוויזיה צועקת בקולי קולות. המטבח הפוך. הילדים יוצאים מהחדרים, כל אחד רוצה לספר מה קרה, ולמה הבית נראה כך, ולמה לא הוא האשם. גונבת חצי דקה מול המחשב, ומחממת ארוחת צהריים, לך ולבעל שנמצא בדרך הביתה. מנסים לשוחח קצת תוך כדי האוכל, בזמן שכל רגע מגיח מישהו מהילדים, לשאול משהו בשיעורים, או לספר משהו שנזכר בו. שמה מכונה, ומארגנת בנתיים את המטבח. תולה מכונה, יוצאים מהבית. פגישה עם המטפלת המשפחתית. אבל לפני כן צריך לשים את הקטנה אצל הדוד, שישגיח עליה עד שנחזור, כי הגדולה הולכת לחוג. 20:00, נגמרת הפגישה עם המטפלת המשפחתית. נוסעים לאסוף את הקטנה. בדרך עוצרים לקנות לחם וחלב שנגמרו. 21:00 מגיעים הביתה סוף סוף. מקלחת לקטנה. אמא חיבוק נשיקה מים פיפי. נרדמה. מארגנת את הבית. חייבת עוד להספיק לעיין בגלובס שהגיע. לפחות את הכותרות. ראחרת איך תעבדי מחר? קוראת קצת בגלובס, העיניים נעצמות. רוצה גם לקרוא בספר החדש קנית על ילדי ADHD, וגם את הקוסמופוליטן החדש. אין סיכוי. מתקלחת. אולי תתרענני קצת. שוכבת במיטה, עם העיתון. יופי. הצלחת לקרוא כתבה אחת. מה זה מצלצל כאן. אה, זה השעון המעורר. מה כבר 5:30???????????????????????????? עד כאן, סתם יום רגיל. יש ימים עמוסים יותר. ועכשיו, חשבי לרגע, אם זה א הגיוני שהגוף שלך משדר לך שנמאס לו. אולי אם תקראי את הדברים האלו, תביני למה אתמול הרגשת שעוד שניה את מתעלפת. הרגשת סחרחורת, ומזל שבעלך היה שם כדי להחזיק אותך. אולי גם תביני למה כאבי הראש שאת מרגישה כבר תקופה ארוכה, שלא נדבר על החולשה הכללית שתוקפת אותך מידי פעם. אולי תרגעי קצת??? מוגש באהבה ממני לעצמי. |