היא הסכלה בי במבט עצוב. נגישתי ושאלתי אותה  מינה, מה את רוצה לאכול, היא לא ענתה.שאלתי שוב והיא הזיזה את הראש, ילדה, את לא רואה שאני כמו טנק, לאכול את נותנת לי? 

הסיבה שאני ליד מינה הזויה קצת, מינה לא נותנת למטפלים זכרים להתקרב אליה, כשהם שם, היא תופסת ככל יכולתה, חופנת ומחייכת חיוך גדול.

חיוך עולה גם על פני כשאני נזכרת במפגש של המתנדב החדש שהגיע ליום העבודה הראשון. בחור צעיר ונמרץ ששאל מיד מה לעשות?  

אני מתנדבת וותיקה בשבוע , מסתכלת מהצד ורואה מה עומד להגיע, גש למינה יש לידה מנוף שמסייע להרים אותה ותעזור לאחות להחליף סדינים.

הבחור נדרך ונכנס לחדר עליו הצביעה האחות.

לא עוברות דקות ספורות ומהחדר בוקעות צעקות, מה קורה לך יש לי חברה מה את עושה? הצוות כובש חיוך וכולם פתאום מאד עסוקים עם ניירת באותו רגע.

ואני ניגשת למינה. 

מאז זה הרגל אני עם מינה.

ימים מסוימים היא מבקשת שאקרא לה בעיתון ואם יש כתבות על בן גוריון היא רוצה לשמוע. אני מנסה להסביר מינה בן גוריון כבר איננו. אבל מינה בשלה. ופולה מה קורה לה?

מאותו יום כל הדיווחים משנים שמות ובעיתונים שנת 83 מכבבים בן גוריון ופולה, אחרי כמה שבועות שאני מאכילה ומחליפה סדינים למינה עם המנוף ההידראולי,  מינה מקשיבה בשקיקה ועוצרת רק לשאול ועל דיין לא כתוב כלום?

מסתכלת עלי ואומרת גם אני בגילך הייתי יפה, לחיים אדומות ככה, והיא מקיפה את פניה בשתי ידיה לשם הדגמה.את עדיין יפה מינה מאד יפה אפילו אני עונה ומסתכלת על פניה של מינה חרושות הקמטים ושלושת הסנטרים הכפולים.

את משקרת ילדה משקרת היא עונה, אני נראית כמו לוויתן. לא מינה , אני עונה יש לך עיניים הכי כחולות שראיתי.

ומה את עושה כאן ילדה? למה את לא מבלה עם בחורים?

 כי אני רוצה להיות איתך מינה, יותר חשוב ומעניין.

ניסיתי לשאול על מינה, אבל ניתקלתי בפרצופים חתומים, סודיות רפואית.

מינה הלכה והשמינה,  מיום ליום נראה שינוי, בוקר אחד היא הייתה עם חמצן. הסתכלתי ושאלתי מה קרה מינה למה שמו לך מסכה. ומינה מחייכת חיוך עייף ואומרת נגמר האויר של מינה ילדה, ניגמר.

היה קשה לי לעזוב אותה בסוף היום, כי פחדתי מהמחר, ומינה שכל יום שאלה איך קוראים לך ילדה וכל יום עניתי החזיקה לי את היד הכי חזק שאפשר.

באחד הימים הצביעה נינה על המגירה, פתחתי ושאלתי מה מינה? מה רצית? תסרקי אותי ילדה, אני רוצה להיות יפה. שלפתי מהמגירה מסרק, קופסת פודרה ישנה ושפתון אדום. סרקתי את השיער הלבן הדליל של מינה פדרתי את פניה ומרחתי שפתון. הוצאתי מראה קטנה ונתתי למינה, היא בדקה באריכות את התוצאה, חייכה ואמרה, גם אני הייתי יפה כמוך ילדה, גם אני, כולם חיפשו את מינה, רק את מינה, ומה את עושה ילדה? מסרקת את מינה הזקנה, עם פרצוף כמו שלך את יכולה להרוויח הרבה כסף ילדה.

אני לא רוצה הרבה כסף מינה.

טיפשה היא חייכה, תקשיבי ילדה, ילדים לא היו לי, גם בעל לא, אבל הרבה כסף היה לי . את יודעת איך? אמרתי לא. אז תקשיבי לי, אבל את לא מספרת כאן לכל הכוליגנים הגברים. אמרתי בטוח לא מינה אבל אל תספרי אם את לא רוצה, אני אוהבת אותך גם בלי. מינה הסתכלה צחקה צחוק גדול ואמרה מניפולציות ילדה, מניפולציות בכביש.

הגילוי של מינה היה היום האחרון שראיתי אותה.

לפעמים כשאני חוצה כביש סואן ומסתכלת על הפסים הלבנים של מעבר החציה, אני נזכרת במניפולציות של נינה ומחייכת חיוך גדול לאישה מקסימה.