יום הפך ללילה, לילה הפך ליום. ישבתי על גג העולם, זנוחה, עזובה. יללתי לשמיים. השמיים לא הקשיבו. העננים זזו במהירות, חלפו על פני בססגוניות. צהוב וורוד התערבלו לנגד עיניי. לא היה זמן, לא היה מקום. האש בערה במדורה סביבי. גופות נשרפו באש. נשמותיהם של המתים התגלמו בלהבות ועלו מעלה בדרכן לשמיים. האש נשאה את נשמתי איתן. חברתי אל הנשמות האחרות והתעופפנו יחד, יד ביד במעגל שבטי. ענן לבן וצחור חסם את דרכי. "טרם הגיע שעתך יקירה. חזרי אל גופך והמשיכי בחייך". הידיים הרפו אחיזתן. הנשמות המשיכו מעלה בלעדי ואני צללתי מטה, אל האדמה.  

אלפי אורות עגולים לבנים הגיחו מכל עבר. ריקשות, אופנועים ואופניים התעופפו במהירות עצומה לקראתי, צפרו, צפצפו וצלצלו בהמולה סואנת שהתמזגה לנגינה הרמונית. הם חלפו על פני מימיני ומשמאלי. אני לא זזתי. הם לא נגעו בי, רק התפתלו סביבי כמו רקדו ריקודי בטן. אני לא פחדתי. הם ידעו. הם המשיכו הרחק מאחורי, השאירו אותי לבדי. ושוב הייתה דממה.  

גברים נשים וטף עלו בהמוניהם מעבר לאופק המתעגל. הם לא אמרו מילה, רק השפילו ראשיהם והתקדמו לעברי. חלקם באמצעות רגליהם, חלקם באמצעות ידיהם, חלקם זחלו על גחונם. פניהם מבקשות, מתחננות, ידיהם מושטות. גופם מלוכלך, בגדיהם סחבות, רגליהם יחפות. חלקם קמוטים, קרועי עיניים, פעורי פה. חלקם מאירים בחיוך טהור וכן. 

"money mam, 10 rupies madam, school pen, cigarette, food mam. Please madam, please mam, we are hungry, we are sick, we are poor. Please madam, please help us."  

נתתי להם מה שיכולתי, מה שהיה לי. נשארתי מרוקנת, חסרת כל. הפכתי לחלק מהם. כל סנטימטר בגופי כוסה אפר ואבק, עשן וזוהמה. הזבובים ליהקו סביבי. הייתי לטינופת, ללכלוך, לחרא של פרות. איבדתי אחיזה בעולמי שלי. נספגתי בזבל שבצידי הרחובות. התפלשתי בשתן ובצחנה. וכשלכל אילו לא הייתה משמעות בעיניי, פרץ של מים הבקיע ממעל ושטף אותי בעוז ובעצמה, קילף ממני שיכבה אחר שיכבה של ריקבון שחור. הרעמים רעמו, הברקים ברקו ואני רקדתי בגשם השוטף אל מול הרים ירוקים וצוחקים. שורשים הכו באדמה תחתי. אלפי פרחים פרחו ועטפו אותי בצבעוניותם ובריחותיהם האקזוטיים. ושוב הייתה דממה.  

על גדות הנהר הקדום, הקדוש, ישבתי זקופה, נקייה. הקרקע תמכה בי, העץ הצל מעלי שמיים כחולים נטולי עננים. הנהר זרם אל הים בחוזקה, באיטיות, בתכליתיות. קפצתי אל מימיו הקפואים וצללתי אל מעמקיו. כשהגעתי אל גרעין הכדור פניה נגלו אלי. היא חייכה חיוך רחב ולבן, בד צהוב זרח והתנופף סביב שיערה השחור הגולש. שלושת עיניה הסגולות נצצו. "אני אוהבת אותך" היא אמרה. עורה השחור קרן אור לבן. ידיה נפרסו אלי והיא עטפה אותי בחיבוק. הנחתי ראשי על חזה, שמעתי את ליבה פועם. היא ליטפה את שיערי, דמעות מילאו את עיניי. "הו אמא, התגעגעתי אל חומך". ידיה אחזו בי ברוך, ערסלו אותי ונשאו אותי מעלה. "תבכי ילדתי" אמרה בקולה הנוזלי. "השאירי כאן את כל מכאובייך וצאי לעולם חזקה". התעלפתי בזרועותיה. בכיתי ובכיתי עד שלא נותר בי דבר, עד שנשמתי התרוקנה והפכה למימי הנהר. ידיה הונפו מעלה והושיבוני על חוף מבטחים, עיניי עצומות ופניי שלווה ורוגע.  

כשפקחתי את עיניי הוא ניצב מולי, האביר. שריון כסוף ובוהק מגן על ליבו. הוא חייך אלי. חייכתי חזרה. הוא שלף את חרבו וצייר בה את שמי בחול באלף שפות. מבלי לומר מילה הוא אסף אותי אליו. חרבו נשמטה ובפגשה באדמה השמיעה צליל פעמונים מתכתי. שריונו התפורר לאבקות צבעוניות שקישטו את גופותינו החשופים. הוא נשק על מצחי, על לחיי, על צווארי ועל פי. מבלי לבקש דבר הוא אהב אותי. מבלי לבקש דבר, אהבתי אותו, עד שנרדמנו יחד, חבוקים. כשהקצתי הנהר שטף את החול ולשמי לא נותר זכר. האביר התפוגג והיה כחלום, רק חרבו נשארה נעוצה בסלע. ושוב הייתה דממה. 

בזו אחר זו הגיחו מן האופל דמויות שחורות ושעירות בעלות פנים מרושעות, גבות עבותות ומלוכסנות, ניבים ארוכים וחדים כתער. הן התקהלו סביבי, מעלי ומתחתי ולחששו בשפתם הלא מובנת, צחקקו בזדוניות, חככו ידיהם וליקקו שפתותיהם בתאווה.

"הניחו לי" קראתי לעברם בתקיפות.

"אנחנו הפחדים שלך. אין לנו שום כוונה לעזוב אותך, אנחנו כאן להישאר. ואת, את תאכילי אותנו, תני לנו את ליבך, את ראשך, את נשמתך. אנחנו נמלא אותך, את זקוקה לנו, אנחנו מגוננים עלייך, בלעדינו את אבודה, בלעדנו תיפגעי".

"אני לא זקוקה לכם. אתם אלו שפוגעים בי. אני לא פוחדת מכם. אתם ניזונים ממני. אני קובעת אם תחיו או תמותו."

הנפתי את החרב שהותיר לי האביר וערפתי את ראשיהם בזה אחר זה. פרצי דם ותמרות עשן מילאו את האוויר והשדים האיומים התפוגגו בזעקות כאב.  

ישבתי על פסגת ההר, ריקה מפחד, מלאה באהבה. העולם זרם ונע לפני ואני שקטה, יציבה. חקלאים עיבדו אדמותיהם, ילדים רדפו עפיפונים וקראו לעברי "נמסטה". קראתי אליהם חזרה ונופפתי בידי לשלום. נשים עטויות שלל בדים וצמידים נוצצים נשאו משאות כבדים על ראשיהן. רוכלים סידרו אלפי פסלונים על עגלות רעועות. פרות רזות עצרו את התנועה. שוורים חסונים נשאו אנפות לבנות על גבם. טווסים כחולים רקדו באוויר לצלילי הסיטר. הנחשה נגריג'י התפתלה במשעולי הדרכים וניצבה מולי. "Ride the Snake" היא לחשה באזני. התעטפתי בה וליטפתי אותה, המוקצה מחמת פחד. "זוהי מתנתי לך" היא אמרה והקישה אותי בארס טהור.  

גלים של תודעה התחלפו בגופי, הייתי בו זמנית בעולם ומחוצה לו. הנשימה. נשימה. פנימה. החוצה. התפרקתי לחלקיקים קטנים שהתפזרו בחלל והתחברו שוב יחדיו, יצרו משהו אחר, משהו חדש. חיים. אני רוצה לחיות, לחיות באמת, עד הסוף. הכי לחיות שאפשר.