הדעות הן שונות, הכאב הוא אחד.

בויכוח המשתתפים עוסקים בצדק.

כל אחד מביא את הצדק שלו.

כוחו של הצדק הוא עצום.

האדם מביט בצדק שלו, ורואה שם את ישותו הנפרדת שכל עניינה הוא שליטה בכול.

מתחת לצדק מסתתרים הזעם והפחד.

מתחת לזעם ולפחד מסתתרים הבושה והאשמה, שהם הכאב והפחד מאיבוד העצמיות.

כאשר אדם חושף את כאבו הפרטי בדיון, הוא חושף את המקור להיאחזות בצדק.

בכך הוא פותח פתח לזולת להביט בכאב שלו עצמו.

ואז נוצרת האפשרות לראות את הכאב האחד, שבלב כל המשתתפים.

האמת איננה צדק, אלא היא לב הנוגע בלב.

מתוך הכאב צומחות החמלה והאהבה.

ואז ויכוח הופך לדיון, דיון הופך לשיחה, שיחה הופכת לחברות, וחברות הופכת לאחדות.