רוב אזרחי ישראל החליטו שלא להצביע. בבחירות לכנסת הנוכחי כשליש מהבוחרים החליטו שלא להשתתף.

מדובר בפשיטת רגל של המערכת השלטונית בישראל, על כל זרועותיה.

נאום מונוטוני של הדליה איציק לא יפתור את הבעיה, גם לא גלגול עינים למרום של להקת הפרשנים, המשפטנים, הכתבים ופוליטיקאי המחמד הרגילים.

ולמה זה קורה?

זה קורה כי במשך שנים ארוכות הציבור למד שהצבעתו אינה רלוונטית.

מצד אחד, מאז עליית הליכוד לשלטון בסוף שנות השבעים בית המשפט העליון רוקן מתוכן את ההכרעות הדמוקרטיות במשמעותן הבסיסית והפשוטה. שלטון הרוב אין פירושו דיכוי המיעוט, כך אמרו. והם התכוונו לזה שההמון הנבער מדעת שמצביע לליכוד לא  ינהל לנו את החיים.

במקביל, נבחרי הציבור עברו מספר תהליכים במקביל. האידאולוגיה נעלמה, והיעדרה נהפך לאידאל. הרמה האישית של רוב חברי הכנסת היא בינונית ומטה, מאד למטה. ומעל כל אלה היו שורה של מערכות בחירות בהן הציבור הולך שולל בכוונה תחילה. החל מרבין (אני לא אנהל משא ומתן עם אש"ף), עובר לברק (אני אשמור על ירושלים) דרך שרון (דין נצרים כדין תל אביב) ועד אהוד אולמרט (זו תהיה מדינה שכיף לחיות בה). כולם רימו את הציבור וזכו בקולותיו בשם דרך אחת. למחרת הבחירות הם ירקו בפרצופו. 

עיתונאי ארצנו הצטרפו בחדווה, כמובן.

וכך, הדבר החקמק הזה שנקרא אמון הציבור נשחק עד דק, לא נותר ממנו אלא שיעור הצבעה של כ-40%.

עצוב.