"אין לפחד אלא מהפחד עצמו".

המטפל שלי אמר מליון דברים חשובים ונכונים שנעלמו כליל מזכרוני במהלך ההצפה הרגשית שהייתי שרוי בה.

אבל הדבר הכי חזק, הכי חכם, הכי נכון (אולי כי הוא הכי אחרון והיחיד שאני זוכר מהסשן) היה לא לראות בזה מבחן אלא התנסות. ובהתנסות אי אפשר להכשל. כל מה שעברת ולמדת הוא רווח נקי שלך ואתה מנצח בכל מצב אפשרי.

ואני מנצח.

לא כי אני בעל הפוזה הכי גברית ומאלה שכופים את האנרגיה הדומיננטית שלהם ודעתם שלא בהכרח נכונה על אחרים.

אלא כי אני ישר. וישר אינטלקטואלית. וכשלא ידעתי כלום אז נשענתי אחורה ונתתי לאחרים לעשות. כי כשאין לי מושג אין לי מושג. ולא נכון לי להקריץ דיעה מיידית רק כדי להפגין "כושר מנהיגות". וניסיתי כמה שפחות לומר לאנשים לא לעשות דברים. כי אני עדיין בתהליך למידה. אני עדיין אובססיבי ולא הגיוני לגמרי. ואני עדיין מאוד פגיע ומלנתלפים דברים מפריעים לי שחוצים באלפי מילין את קו הסבירות.

אבל כשהיה חשוב להשיג הרמוניה ואחדות דעים ודרך פעולה שלדעתי היא היעילה ביותר אז הפעלתי את הסמכות.

אני עדיין צריך חיכוך צמוד עם המציאות כי היום הזה הוכיח לי שהפחדים ודמיונות האמביציה היו באופן ענק מנותקים מהמציאות. והמציאות, לטוב ולרע, הרבה יותר אפורה ממה שאני מדמיין.

אנחנו בישראל ודברים מתנהלים פה בצורה עקלקלה ומאוד דינאמית, אנשים לא רעים ותחמנים ומאיימים ברמות שאני מדמיין והמציאות רחוקה מלספק את דמיונות המגלומניה שלי.

אבל בדיוק בגלל זה חשובות כמה שיותר חוויות למידה אינטנסיביות שכאלה.

וכן, עם הזמן ועם היציאה מההלם והשיתוק ההתחלתיים הפסקתי להיות שקוף, גיליתי ניצני מנהיגות ותבונה והבאתי אל השולחן את האיכויות שכל כך מייחדות אותי במצבים בהם אני יותר מנוסה וחזק.