קיימות אינספור דרכים לתאר כלבים, להגדיר אותם ולהשוות ביניהם. ניתן להשוות בין הגבוהים לנמוכים, בין הכהים לבהירים, בין האמיצים לפחדנים ובין הנאמנים לפרפריים. ניתן גם להשוות ביניהם בתנאי גידולם. כלב עיר או כלב כפר, כלב פרטי או כלב משטרתי, כלב חצר או כלב בית. בפוסט של היום אבחר להשוות בין כלבי עיר אשר מטיילים עם אדונם ברחוב כשתנועתם חופשית והם מלווים את אדונם מבלי שהם רתומים אליו בחגורה, לבין כלבי עיר אשר מטיילים עם אדונם ברחוב כשהם רתומים אליו דרך קבע. בפוסט הזה אין בדעתי להתייחס לקשיים ולסכנות אשר בתנועה עם כלב בלי לרתום אותו וגם לא לפטנטים אותם יש לי להציע. רק לדון בחשיבות תנאי זה להתפתחותו של כלב. על הקשיים והפטנטים בפוסטים אחרים. מלכתחילה, אני מתנער מכל השיקולים אודות הסדר הציבורי, לכן אמנע מעתה מהצגת האזרחות הטובה. אם הייתי ראש עיר, לדוגמא, ממש עכשיו הייתי מזהיר אותך ומאיים עליך. גם כפקח עירוני הייתי שולף פנקס ומפחיד אותך. בתוקף התפקיד אשר לקחתי על עצמי- פרשן- פלספן- פסיכוכלבן- דובר לא רשמי- אנקוט גישה אחרת. עולם המושגים הכלבי אינו מכיל מושגים אודות הסדר העירוני וחובתנו, כמגדלי כלבים, ראשית להכירו כפי שהוא. את ההשוואה ראוי לעשות בשני מובנים. ראשית התפתחותו האישית של הכלב הרתום לאדונו, אל מול זה שאינו רתום אליו. שנית, התפתחות הקשר בינו לבין אדונו. של הרתום ושל זה שאינו רתום. אגב, הפוסט כולו הוא דעתי האישית. כלבים היו בעולם הרבה לפני שהיו בו חבלים. עובדה זו לבדה מלמדת שהטריק של "לרתום כלב בחבל" הוא אינו טבעי כלל- מצב מוזר בהחלט. פיזיקה מעולם לא למדוהו. הוא אומנם חושש מנפילה לתהום אך חששו אינו נובע מהכרתו בכוח הכבידה אלא מרפלקס אשר מובנה בו. החבל, מן הסתם, לא מוכר לו. אם לדעתך מצב זה אינו מוזר עבור כלב, הרי זה משום שעוד לא ראית כלב אשר נקשר לראשונה בחייו בגיל חצי שנה. יהיה הכלב אשר יהיה, הוא ייתפס לחרדה עצומה. עיניו יצאו מחוריהן, הוא יזנק לגבהים, ישלוף ציפורניים ויתגלגל על הקרקע- כאילו הוא מובל לשחיטה. דקות ארוכות הוא יאבק בשדים עד שבהדרגה איטית יסתגל למגבלה לא טבעית ו"מוזרה" זו. מלכתחילה, אל לך לצפות מכלב רתום להתפתחות נורמאלית משום שסביבת גידולו, אזוק אליך לתמיד, אינה נורמאלית, עבורו כמובן. בכל האמור בהתפתחות אישית, אין ספק שכלב אשר זוכה בהזדמנות להגיב לגירויים בהם הוא נתקל- לרחרח, להתעכב ולרוץ, להשתין או לחרבן בין שיחים, מתפתח היטב. לעומתו, זה אשר תמיד נבלם בקצה החגורה נוטה לפתח תוקפנות משום שלעיתים קרובות הוא נישא על זרם של פנטזיות כוחניות. שוב ושוב הוא נוטה דווקא לאלימות כנגד הדמויות בהן הוא נתקל, דווקא משום אי יכולתו להגיע לקרבה אליהם. חתולים, בני אדם, ואם הוא זכר, אזי גם כלפי כלבים זכרים. יכולתו של הכלב לשמש כשומר, לטוב ולרע, נובעת ממש מעובדה זו. הדריכות והנכונות לשמור נוצרות בכלבים רק משום תנועתם המוגבלת- עובדה שמלמדת אותנו אודות השפעת הגבלת התנועה על התוקפנות, ככלל. כמו כן, כלב רתום אינו נרפא מפחדיו. התייחסותו לגירויים השונים מתקבעת בהתאם לרושם ראשוני- פחד לעיתים, ללא אפשרות לתיקון. תיקונים אשר היו אמורים להתרחש בדרך טבעית אינם מתרחשים.הכלב הרתום מנוע מלחקור את סביבתו, חקירה הכרחית עבורו. הוא לא זוכה ללמוד כיצד נוכחותו שלו משפיעה על הסביבה ומתקשה לפתח את כלביותו הבסיסית. בנוסף, כלב רתום על פי רוב אינו נע במידה מספקת. עובדה זו יוצרת הצטברות של אנרגיה שמשתחררת בפנים הבית על ידי פעילות יתר והכבדה על דיירי הבית. כיוון שכל כלב מתפתח בפזה אחת בלבד, לא ניתן לערוך השוואה בתנאי הגידול מלבד השוואות סטטיסטיות. לדעתי, הכלבים שאינם נעים משוחררים במרחב כלל הם פחדנים יותר, היסטריים יותר ובמידה רבה, גם תוקפניים יותר.הם נובחדים ללא סיבה, מחרבנים בביתם, התנהגותם היא גיבוב של אובססיות חסרות פרופורציות, מוגזמות ולא רלוונטיות. בכוונתי להרחיב את הדיון להשפעה הנוספת שיש לחגורה הרותמת- השפעה המגבילה את הקשר החברי. בוא נסיט לרגע את הדיון ונזכר בכלבי הבר. הכלב מופעל בכוח צו כלבי אשר דוחף אותו להשגיח היטב על קרבתו התמידית לחבורתו. כבעל חיים חברתי, הכלב, באופן מובהק, חרד ממצב של בדידות. בהתאם לכך, התנועה הטבעית בשטח מחזקת את התלות. הרי כל אחד מהפרטים נחשף תוך כדי תנועה לגירויים נקודתיים, אולם כולם בנויים כך שתנועת הקבוצה תגרום להם להזדרז לסיים את ענייניהם האישיים ולהצטרף. ללא תכונה זו בכלבים, החבורה הייתה מתפזרת מיד כאילו היא עדה של זבובים. ריטואל זה אשר חוזר על עצמו שוב ושוב- ההצטרפות לתנועה, גורם לאש החברות לבעירה מתמדת. החרדה מפני אובדן והסכנה שבכך משמשות כמאיצי הצורך בקרבה. אם מביטים כך על כלב עיר, אומנם האמור בחיה מבויתת אולם ברור שכלב שאינו חש אבוד אף לא שנייה אחת בחייו, אינו יודע להעריך חבר מהו. כלב אשר מעולם לא נדרש לשאת בעצמו בעול האחריות המצופה מכלב- האחריות לא ללכת לאיבוד, זו שאליה הוא בנוי, מתפתח ככלב שאינו מסוגל לשאת באחריות אלמנטארית זו. לסיכום, יסלחו לי רובם של הקוראים, כלב רתום דרך קבע לאדונו הוא אכן בטוח יותר, מאומה בלתי צפוי לא יתרחש סביבו, הכל צפוי וידוע. הכלב שאתם מגדלים עתיד להיות לקוי בהתפתחותו. אולי טריוויאלי ומקובל, אך מפגר בכל קנה מידה. אין בדבריי משום המלצה עבור כל מגדל כלב לסייר עם כלבו, יהיה אשר יהיה, בכל סביבה שהיא כשהוא אינו רתום. וודאי שלא מיד ועכשיו. האפשרות לנוע ברחוב מלווה בכלב לא רתום, אתגרה אותי מיום שבו אני זוכר את עצמי. זאת ואף יותר. הרבה יותר.מזה שלושה עשורים אני מקדיש את עיקר זמני לפיתוח שיטה אשר תאפשר תנועה כזו. תנועה עם כלב משוחרר. הכלבים מאוד שונים במידה ההתחלתית שבה ניתן לשלוט בהם וודאי שהשליטה על ה"קשים" היא משימה מסובכת. לא מתכוון לכלביי האישיים. אלה, מלבד ההיכרות עם חגורה בגיל צעיר, היכרות אותה כל כלב חייב לחוות, נעו לכל מקום כשהם אינם רתומים- ברחוב, במרכז ובחוף הים. לא דווקא בהם השקעתי את זמני. את ניסיוני צברתי לאחר שאימנתי כשלושת אלפי כלבים לנוע בחופשיות. זו מומחיותי. כולם נעו כך בשליטתי, ובהדרכתי, גם בשליטת אדונם. כך בתקופת האימונים. כמו בכל עבודה, כמובן שנחלתי רק הצלחה חלקית. רבים מתלמידיי זנחו את אחריותם ואבדו במשך הזמן את שליטתם. עצלנות, חששנות, אי התמדה. רק חלקם זכו לכלבים מפותחים היטב- נוחים ביחסם לסביבה, ותרנים, ממושמעים, רגועים, נשלטים, מקבלי מרות ונאמנים. הולכים בלי. את הלמה, קראתם. עכשיו איך. מלבד הפתעות, זה יהיה הנושא בפוסטים הבאים. שום קשר לבחירות העירוניות. |