עצם הנוכחות שלי בכנס שירות לקוחות וחוויית לקוח של הדה-מרקר האחרון היתה חוויה אמיתית בפני עצמה. ולא בשל הרצון לספר על ארוע אחד של הדה-מרקר מעל דפי במה אחרת של הדה-מרקר, אלא דווקא בגללי. נתחיל מזה שאני נכנס למקומות כאלה ומרגיש כהוזה כמו בתוך חלום. יותר נכון – נכנס מהחיים האמיתיים והמהבילים שבחוץ – אל תוך בועה קרירה. כמו הבועה בסרטים, או זאת שבקומיקס. ככה ביליתי לי לפתע באמצע החיים יום שלם בתוך אותה בועה. בערך "כנס" שבמילון אבן שושן צריך להיות כתוב כך: "כנס הינו יציאה משחררת מתוך מרוץ חייך האינטנסיבי, וכניסה אל תוך מודל חייך האולטימטיבי". זה פשוט לא יאומן כמה שכולם היו רגועים. אלף איש ברילקס. נכנסים לאולם-יוצאים-נפגשים-שותים-שוב נכנסים-נשארים- כי ההרצאה של ההיא החמודה מדיסני מה-זה-מקצועית, יוצאים-אומרים אחד לשני שההרצאה של ההיא מדיסני היא מה-זה-מקצועית – הלוואי עלינו שככה היינו יודעים לעמוד על במה ולהחזיק קהל. האמריקאים האלה ימח שמם. שותים-חוזרים, עושים פאנל (לא כולם, רק אני ועוד כמה), מתראיינים, מחליפים חוויות, היה אחלה כנס. באמת – מאוד מגוון ומעניין. וגם מה-זה מרגיע.

אני מודה: החלטתי להתחיל ללכת יותר לארועים שכאלה. וואלה, חיים טובים. מחליפים רשמים, קשרים, מכירים אנשים חדשים – שווה! מכירים את זה שכשאתה בכנס – נראה לך שכל העולם נמצא שם. ואז אתה שואל את כל אלה שנמצאים שם יחד איתך – "תגיד: אף אחד כאן לא עובד..?".