בעולם בו אנחנו חיים, שבו אין הפרדה ברורה בין קשרים אישים לקשרים עסקיים – מצאתי עצמי מבולבל, מבולבל מאוד. ואל תגידו לי שרק אני לא מצליח לעשות את ההפרדה הזו:כולנו לוקחים את העבודה הביתה. בכל בית יש היום לפחות חדר עבודה אחד (חלקכם קוראים לו חדר מחשב), הסלולארי שלנו והקלות שבה ניתן לתפוס אותנו עשרים וארבע שעות ביממה, גם כן משפיעים על העדר ההפרדה הברורה הזו.
הרי כיום נותנים לנו בעבודה סלולארי חינם ובלבד שנהיה זמינים כל הזמן, נותנים לנו רכב כדי שנוכל להגיע לעבודה כל בוקר בזמן, שנוכל לנסוע ללקוחות וכדי שנוכל לחזור הביתה בשלום (כי צריך אותנו למחרת...), מספקים לנו לפטופ, ימי גיבוש, ארוחות חברה וחדרי כושר כדי שחס וחלילה לא נצא החוצה... לעולם. והחברה ממש כמו ה"משפחה" מספקת לנו את כל צרכינו הבסיסיים ואף מעבר.
זה המצב, הקו בין חיינו האישיים לבין חיי העבודה שלנו הוא כל כך דק ועיתים אף בלתי נראה, בעולמנו המודרני. העבודה שלי בחברת קידום אתרים, אלקטרו ( אופס, שוב פרסום סמוי ) תובענית, ממש כמו כל עבודה אחרת, ואותו קו דק בין חיי עבודה לחיים פרטיים, אני מודה – לא תמיד נהיר לי. השבוע קרה לי מקרה שהבהיר לי עד כמה הקו הזה הוא דק...וחמקמק .
במהלך העבודה שלי יצרתי קשרים רבים, אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל ברוב מערכות היחסים העסקיות שלי – ידי על העליונה. אולם לאחרונה פיתחתי קשר מיוחד עם קולגה, קשר שחשבתי שהוא עמוק יותר. קשר חברי. זה נכון אין לי מלאי אינסופי של חברים טובים, לא פעם אני מרגיש כי אנשים הרואים עצמם חברים שלי הם לא ממש חברים כי אם נהנים להסתופף בהילה שיש לי, נהנים מן הכריזמה שיש לי ומנצלים אותה ואין מדובר בקשר חברי אמיתי של ממש. אבל כל זה איננו נכון בכל מה שנוגע לבחורה הזו, לקולגה.
מערכת היחסים שלנו התחילה משיתוף פעולה עסקי טהור אבל עד מהרה הפכו היחסים למשהו אישי יותר, עמוק יותר והדדי יותר. זה הגיע למצב שאם לא יוצא לנו לדבר איזה יום, משהו מרגיש חסר...
התרגלתי לדבר איתה בכל יום, לשמוע מה עובר עליה, לספר לה מה קורה בחיים שלי וכל שאר הדברים שחברים עושים. החברות הפכה לכל כך טבעית ונוחה עד כדי כך שתוך כדי השיחות הטלפוניות שלנו היינו משתינים ביחד, מחרבנים ביחד.....
לפתע, ביום אחד, היא לא ענתה לי לטלפונים. הרבה זמן לא היה לי רע כל כך. והסיבות לכך הן ברורות: 1. לא ידעתי מה קורה איתה, האם היא בסדר, חולה, גוססת, מתה ?? קרה משהו ו-2. לא הבנתי מה עשיתי שכך היא מסננת אותי...
לא ויתרתי מהר, אני באמת אוהב אותה, המשכתי לנסות ולתפוס אותה - אך סוננתי בהתמדה. לא הבנתי מה קרה – וזה שיגע אותי. האם אני עשיתי משהו רע ? האם קרה משהו ? האם אני יכול לעזור איכשהו? ואם עשיתי משהו רע – איך אדע אם הבת זונה לא מוכנה לספר לי....???? התקשרתי שוב ושוב ושוב, אפילו הייתי בממתינה, והיא לא ענתה לי!!!
כעבור שבוע הפוסטמה מחליטה לחזור אליי, זה היה באמצעות המסנג'ר, השתדלתי לא להתנפל עליה, הבנתי שמשהו בודאי קרה. היא השתדלה לספר לי מה קרה, הבנתי שאין זה קשור ממש אליי והיא הייתה זקוקה למרחב, להתנתקות מן העולם וכי מדובר במשהו אישי יותר מה שאני מנסה להעביר כבר שעתיים בפוסט הזה זה שלעיתים אנחנו לא מודעים למעשים שלנו ואיך הם משפיעים על האנשים שסביבנו, אנחנו לא תמיד מודעים לריקושטים ולהשלכות של המעשים שלנו על הזולת.
אז אולי אנחנו באמת לא צריכים לקחת את העבודה הביתה, זה ללא כל צל של ספק קל לומר. אבל בכל זאת המצב הוא כזה שאנחנו הולכים עם העבודה הביתה, אוכלים עם העבודה, שותים עם העבודה, מזדיינים עם העבודה (או שלא עקב עומס בעבודה) אבל חולמים בספרדית...
פוסט זה מוקדש לידידתי העסקית ואחותי בנפש – חולה עלייך אחותי... |