אחרי החגים קצת פילוסופי הפעם, על שאלות ותהיות שעלו בימים האחרונים. מתנצלת מראש על מצב הרוח המשונה, מצאתי את עצמי כעוסה קצת השבוע.
"לבקר אחרים ולתת להם את ההרגשה שאינם רצויים – זאת יכול כל אחד לעשות. אך לרומם את רוחם ולהעניק להם הרגשה טובה – לכך דרושים כישרון מיוחד והשקעת מאמץ". רבי נחמן מברסלב
התהייה הראשונה לגבי המשפטים האלו, היא למה כל כך קל להעביר ביקורת שלילית. למה כל אחד יכול לבקר? לשפוט? לקטול וללכלך? מה הופך את הפעולה הזו לקלה כל כך, ואת הפעולה ההפוכה לקשה? הרי השקעה של אנרגיה יש כאן וגם כאן. חשיבה שלילית דורשת לא פחות אנרגיה מחשיבה חיובית, אז למה החשיבה המורגלת שלנו היא השלילית המסתכלת החוצה, על אחרים, ולא פנימה, לתוך הראש הפרטי שלנו? וכשאנו חושבים לתוך עצמנו ועל עצמנו, מה אנחנו אומרים? האם גם על עצמנו אנחנו מעבירים את אותה הביקורת, אותו השיפוט, ובאיזו זכות? מי שם אותנו לשופטים ותליינים של עצמנו? התהייה השנייה, היא מדוע המשפט מדבר על האחרים. האם אין אנו נוהגים באחרים כפי שאנו נוהגים בעצמנו? ואם כן, האם זה דבר כל כך חיובי, כאשר אין בתוכנו אהבה עצמית? איך נביע טוב לאחרים, אם לא נביע אותו לעצמנו? האם נדע לזהות את הטוב כאשר הוא נמצא בחיים שלנו, כאשר אנחנו עסוקים בלשפוט, לבקר וללכלך על אחרים? אני עושה לפעמים תרגיל קטן וסופרת מילים. סופרת את המילים הטובות שאמרתי, סופרת את המילים הרעות, ובודקת איזה מן יום היה לי. בדרך כלל, יום שבו אמרתי יותר מילים טובות מרעות, הוא יום טוב, ולהיפך. מילים טובות משנות אווירה, משנות מצב רוח ויכולות להפוך את הרע לטוב בשניות. השבוע, מול הבחירות לרשות העיריות, מול הגסות והצעקנות, אני מוצאת את עצמי מחפשת אנשים לוחשים, אנשים שמדברים בשקט ומטילים ספק ביכולת שלהם לשפוט מישהו או לבקר אותו. אנשים שיש להם ידע, אך לא רואים את עצמם כמי שיודעים. אנשים המונחים על ידי חמלה לצד האנושי שבכולנו. שמביטים על כל אחד מתוך ניסיון לשים את עצמם במקומו וללכת בנעליו, ולא מתוך דרישות נוקשות של תקנון כזה או אחר. אנשים שיודעים לזהות בכל אדם את הכאב, את היופי ואת חוכמת החיים ומוכנים ללמוד משהו מכל אחד. מספרים על חכמי חלם, שכאשר הזדקן שמש בית הכנסת שלהם, ולא יכול היה לצאת בבוקר על מנת להעיר את תושבי העיר בדפיקה על תריסי ביתם, עקרו החלמאים את התריסים מהחלונות, והביאו אותם אליו. מטופש, לא? מה יעשו החלמאים בגשם בלי תריסים על החלונות? ואיזו תועלת יש בלדפוק על תריסים, אם איש אינו שומע את הדפיקה ומתעורר ממנה? איזו תועלת יש במעשה כזה, מלבד הדבר היחיד שנשאר בו – הכבוד לאדם, ההכרה בערכו המלא כאדם, וקבלתו כפי שהוא, ללא ניסיון לשנות אותו ולהכפיף אותו לצרכים האנוכיים שלהם. איזו חברה היא המטופשת יותר – זו שהייתה משאירה אותו לבדו בבית ולוקחת אחר במקומו, או זו המוכנה לקחת בשתי ידיים את מה שהוא יכול ורוצה לתת? החגים נגמרו, יום כיפור עבר ואף אחד לא חייב היום לעשות חשבון נפש. אבל דווקא עכשיו, בתוך השגרה שתימשך עד פסח, בתוך היום יום הכמעט סיזיפי שלנו, עכשיו בדקות הארוכות של ימי החול, הוא הזמן להתעקש על לעצור לרגע ולהתבונן, בשמיים, בגשם, בטבע המתחדש ובעצמנו, להסתכל לרגע במראה ולהגיד לעצמנו מילה טובה, ואחר כך לצאת החוצה ולהגיד מילה טובה למישהו אחר. אולי זה לא קל, אולי זה לא חלק מההרגלים שפיתחנו לעצמנו במהלך החיים, אבל זה בהחלט שווה את המאמץ.
מי שמחפש בדיחות, שילך הביתה ויכנס לאתר הזה: http://www.avatiach.com/index.jsp
מבטיחה שכדאי.
|