אומרים לי שבחרתי את החודשים הכי גרועים לגור בברלין. אז אני מסביר שלא ממש בחרתי, נשלחתי כחלק מתוכנית לחילופי עיתונאים. שלושה ישראלים לכאן, שלושה גרמנים לשם. המטרה: השתלמות מקצועית בכלי תקשורת מקומיים, ובעיקר – קירוב לבבות. אממה, לכל חברי המשלחת הישראלית למשחקי החורף כאן – עדו, ינון ואני - זה לכל הפחות הביקור הרביעי בעיר בשנים האחרונות, כך שלבבותינו קרובים מאוד גם כך. עד כדי כך שיכול להיות שיש סיכוי מסוים שבסופו של דבר הם יתרחקו. אז שיהיה נובמבר, דצמבר, יולי, מאי  – הגרמנים משלמים, לא נבוא? 

קודם כל, לא כל כך קר. אנחנו הרי חיים בעידן "הכי" – השנה הכי, היום הכי, המשבר הכי. נראה שכל דבר שקורה באחרונה הוא הכי. אז כאן נפלנו על נובמבר "הכי" חם בכך וכך שנים, ואפילו זקני ברלין וכו'... וחוצמזה, בירת גרמניה ממלאת את המצופה ממנה – להיות העיר ש"כל הזמן קורה בה משהו" – גם בחורף.

קחו למשל את ערב הקריאה שנערך אמש בבניין משרד החוץ , באדיבות השר שטיינמאייר ובמסגרת אירועי שנת ה-60 למדינת ישראל (בגרמניה הם טרם הסתיימו וייתכן שיימשכו כגשר עד אירועי שנת ה-70). אורחת הכבוד: אשת ראש הממשלה, הגברת עליזה אולמרט. כשסיפרו לנו בשגרירות בבוקר על האירוע החגיגי תהינו בדיוק מה היא תקריא מתוך ספר צילומים של גרפיטי. סקרנות זו הביאה אותי לעשות את המעשה האמיץ – לצאת מהדירה החמה לאחר שכבר קיבלתי את ההחלטה להיכנס אליה באותו ערב, ולא למטרה שהתועלת או ההנאה ממנה ברורה ומובטחת. 

מסתבר שהאשה הראשונה שלנו, כשעוד לא היתה כזאת וכשלא ממש הכרנו אותה, כתבה גם ספר בשם "פרוסה של ים" שלא מכבר תורגם לגרמנית, אם או בלי קשר לייחוסה. באולם ישבו כמה עשרות מוזמנים מעונבים. כמספר המשתתפים בערב כך מספר הנקודות במרחב שבהן הם בהו. היחידה שלא בהתה היתה הקריינית המקצועית שקראה "קטעים מהספר" שאורכם כאורך הספר כולו. הסופרת האורחת אולמרט נראתה נלהבת כמו שככל הנראה נראתה בזמן חקירתה על ידי שוטרי היחידה הארצית לחקירות הונאה.

הנה למדתי משהו. הגרמנים מתים על ערבי קריאה, כסוגה בידורית ראשונה במעלה. כשחזרתי הביתה שותפי לדירה, רקדן אמריקאי העונה לשם המערב-ו'ירגי'ני קלינט, התנצל על כך שלא היה בבית כדי להזהיר אותי.   “if the germans had to entertain themselves to save their lives they would die", הוא הוסיף. רוצה לומר – גם אם חייהם היו תלויים בזה הם לא היו מצליחים לשעשע את עצמם.

מזל שיש הומואים, שלא נרתעים מקור ומחושך (אפילו להיפך), וגם ה"דובים" שבהם לא נמים בחודשי החורף. בשבוע שעבר, בעודו גולש באתר ההיכרויות הפופולרי "גיי רומיאו" (אם אתה לא שם אתה לא הומו, או סתם לא שם כדי להגיד שאתה לא שם ומתישהו תהיה שם), אותו קלינט קיבל הודעה שקראה להומואים וללסביות להיפגש בערב להפגנה ליד תחנת רכבת תחתית ברובע קרויצברג (מדרום לרובע מיטה - mitte - שבו אני גר, ומכאן שם הבלוג לכל התוהים). קרויצברג הוא מעוז מהגרים טורקים שהפך/הופך למקום השיקי הבא לגור בו. הבעיה היא שחלק מהשיקיות הקוסמופוליטית כוללת את זה שאם אתה הומו יש סיכוי שינתצו לך את הלסת ביציאה מהרכבת ואם את לסבית שמתנשקת עם חברה שלך יש סיכוי שירססו על שתיכן גרפיטי (איפה עליזה אולמרט כשבאמת צריכים אותה).

וזה בדיוק מה שקרה שם כמה ימים קודם לכן. תקיפות ברכבת התחתית (u-bahn) הם דבר שבשגרה כאן, אבל הפכו להיות שגרתיות יותר וחמורות יותר בתקופה האחרונה, נגד הומואים ולסביות (יש ארגון בעיר בשם MANEO שהטיפול בנפגעים מהסוג הזה הוא כל ייעודו) אבל לא רק. להפגנה הגיעו משהו כמו 500 בני אדם, מכל הגילאים וכל הנטיות. חלק הדליק נרות, חלק הניף שלטים (יש כאן קמפיין שרץ עכשיו בסיסמה "להגן על כל נשיקה"), חלק סתם עמד.

התרשמתי מאוד ואפילו קצת התרגשתי. קודם כל מעצם זה שאנשים הגיעו בין השאר דרך אתר "היכרויות". כלומר, חיפשו זיון – מצאו הפגנה. שזה בעצם אומר שזיונים זה לא הכל, באתר הזה. מה שגם גורם לך להרגיש טוב יותר כשאתה גולש בו - אתה חרמן, אבל במובן הפוליטי של המלה. במקום שאני בא ממנו פרסומים באתר היכרויות יכולים לקבץ מאות אנשים רק בכניסה למסיבה. זה לא שדברים כאלה לא קורים "אצלנו". יש תקיפות, שנותרות בדרך כלל רק כשמועות, בלי דיווח רציני עליהן. על הפגנות אין מה לדבר, למרות תנאי מזג האוויר הנוחים יותר.

אבל קלינט וחברה אחרת שבאה אתנו התעקשו לצנן את ההתלהבות שלי. הם ניגשו אל המארגנים וניסו לשכנע אותם להוביל תהלוכה למרות אי התיאום עם המשטרה, כדי באמת לעשות רעש. קלינט הסביר ש"ככה זה תמיד אצל הגרמנים, הם עושים משהו ומפסיקים באמצע". פס הייצור לבדיחות שואה שחורות, שמושמש אצלי עם כל נחיתה על אדמת גרמניה, רצה לעשות מהמשפט הזה מטעמים בסגנון "לפעמים הם עוצרים בשליש" אבל זה לא היה נראה לי הזמן הנכון. לפחות זה איפשר לי בכל זאת לדחוף את השואה לפוסט הראשון שלי.