כמה מתוק ומריר הכאב

רק בגללו אני מוכן להתאהב

בעיניים בורקות

בחיוך רעב

אני רוקד

את הריקוד המוזר של הלב.

לאחר הפוסט המקסים של מניה על חדרי הלב,

על החדר האטום.

קמתי בבקר, עם עיניים בורקות, במחשבה

על שריר הלב.

יותר מדוייק, על אוטם שריר הלב.

פגישה. חצי פגישה. מישהו מוצא חן.

שריר הלב מתחיל לעבוד.

יחד עם המחשבה שהוא/היא מוצאים חן,

מתחילות כל ההתנגדויות.

אבל הוא...

המלחמה הפנימית שנובעת מאלפי פחדים

שמתנגשים עם הרצון לאהוב,

עם המחוייבות למצוא את הזוגיות אותה מחפשים.

ההחלטה שלי היא ללכת עם זה,

עם האמת שלי,

עם מי שאני.

זה שצריך להשאר, לא יברח.

העוצמה

כבר לא מפחדת מעצמה. 

לאט. בקצב שלי.

מחוברת למה שאני מרגישה,

עם הכאב, עם החששות,

עם המלחמה הפנימית ולא נגד כלום.

הדיאלוג ימשוך אותי קדימה,

פגישה, חצי פגישה,

כל הרגשה שמתעוררת היא מתנה.

עוד חתיכה מהקיר של החדר האטום נופלת,

עוד מחסום נפתח.

כל התרגשות שמתעוררת, כל ציפייה,

היא מתנה. היא מראה ומשקפת

שאני מוכנה לפתוח את הלב שוב.

לאהבה שלי החדשה.

הגיע הזמן.

עם הגשם הראשון התעוררתי מוקדם.

יום קסום ומופלא

האהבה מחכה בפינה

לכו למצוא אותה

וגם אני אמצא.

גילה