זה שנה שהעולם צועד בצעדי ענק אל עבר מיתון עמוק וכואב.

לפני כשנה זה היה דיון למבינים בלבד. סאב פריים, MBS, CDS, מחיקת נכסים ומוסדות פיננסים לא מעניינים את רוב הציבור, שגם לא ממש מבין מה קורה שם. אפילו היתה שמחה לאיד - תראו איך המיליונרים השוטים האלה מאבדים את נכסיהם הוירטואלים.

טיפין טיפין התחילו בנקים אמריקאים ליפול. מדובר בעיקר בבנקים זעירים, ששמם לא אומר דבר לאזרחי ישראל וגם לא לרוב רובם של אזרחי ארצתו הברית.

באוגוסט הזירה התחילה להתחמם. צניחה של מדדי המניות היא ויזואלית מאד, ומילים כמו מפולת, קריסה והתמוטטות נשמעו שוב ושוב בידי קריינים חמורי סבר ופרשנים מלאי חשיבות. המסכים האדומים של וול סטריט מעולם לא נראו יפה כל כך. אבל, כך אמרו, מדובר בסך הכל בתיקון כואב של בועה פיננסית, והיא לא גולשת לכלכלה הריאלית. ובכלל, זה רחוק מאיתנו שנות אור.

בספטמבר הנפילה כבר היתה כואבת וממשית יותר. ענקיות כמו AIG או ליהמן התגלו כמגדל קלפים רעוע, האחת קרסה והשניה נבלעה בידי ממשלת ארצות הברית. בין לבין היו פאני ופרדי, שלישראלי הממוצע לא אומרות דבר. גם מחיקת ענף בנקאות ההשקעות האמריקאי לא הטריד את מנוחתו של הישראלי או של ממשלתו הדועכת.

זה ממש לא קשור אלינו, אמרו באופוריהלנד .

כלכלת ישראל יציבה, אמר שר האוצר. תוכנית הסיוע האמריקאית עברה בקשיים רבים בבית הנבחרים בוושינגטון, ואיש לא שם ליבו לעובדה הקטנה שאירופה סובלת הרבה יותר מאמריקה. הלאמתו של בנק אחד בבריטניה, מרכז פיננסי מהחשובים בעולם (נורת'רן רוק) עלתה מאות מילארדי ליש"ט. אבל לנו זה בכלל לא נוגע.

באוקטובר הגיעו הנפילות הכואבות גם לשוק ההון הישראלי. אבל לנו הרי זה לא נוגע. אנחנו לא משקיעים בבורסה (רק החסכון שלנו לפנסיה קבור שם). ובכלל, אנחנו עסוקים בציפי לבני ובדיונים הגורליים סביב השאלה האם אהוד ברק יהיה סגן-הכי-בכיר או שותף-מלא-מאד-בכיר של מי שלא תהיה ראש הממשלה.

בנובמבר התחילו לצוץ הידיעות על אלפי העובדים שאיבדו את מקום עבודתם. בהתחלה בהיי טק (אבל להם מגיע, כי הם מרוויחים הרבה), והיום שמענו על חברת המשמר (שהם סתם לא מעניינים אף אחד כי הם עובדי נקיון ושמירה, שקופים לרוב הישראלים).

במשך כל התקופה הארוכה הזאת, ממשלת ישראל לא עשתה דבר כדי להתכונן לסופה הקרבה ובאה.

שר האוצר הקפיד לומר שהתערבות מוקדמת גרועה מאי התערבות, ולא ממש התייחס לעובדה שאין לו תוכנית התערבות, לא מוקדמת ולא מאוחרת. הממשלה עסקה כמובן בנושאים מאד מאד חשובים. רק אתמול היא ערכה דיון שלם על הרחבת מעגל המיגון בעוטף עזה מטווח של 2.5 ק"מ לטווח של 2.7 ק"מ. שבוע שעבר הם דנו שעות במסיק הזיתים בשומרון, התבשמו מאזהרותיו של ראש השב"כ על רצח פוליטי שעלול לבוא, ליהגו בלי קץ על אובמה וייצרו כותרות למערכת הבחירות.

אתמול שר האוצר אמר כי משרדו מגבש "תוכנית פעולה דינאמית, המתאימה עצמה להתפתחויות בכלכלה הגלובלית, בדמות חבילת הצעדים להאצת המשק, מצויה בשלבי גיבוש מתקדמים. חבילת הצעדים תשמש פלטפורמה מתמשכת אשר לתוכה נוכל להחליט על פי הצורך אם ומתי ניתן ודרוש להוסיף צעדים". אתם לא היחידים שלא ממש מבינים את המשפט הזה. גם הוא לא משוכנע שהוא יודע מה הוא אמר. קול פנימי אומר לי ש"תוכנית פעולה דינאמית" זה קבלת החלטות בהיסטריה, אחרי שכל נסיונות הדחיה כשלו, וש"פלטפרומה מתמשכת" זה ועדה של שלושה פקידים שעליהם יטילו את האחריות למחדל.

המכה הכואבת בדרך. העננים הכבדים החשיכו את השמים ועין הסערה או-טו-טו פה. אבל לנו אין ממשלה או הנהגה שמסוגלת להבין את גודל המכה, בודאי שלא לתכנן את אופן ההתגוננות ממנה. נאומים ריקים של רוני בר און לא יצילו את כלכלת ישראל, וגם לא ראיונות תוקפי נתניהו של בוז'י הרצוג. אפילו דיון חירום בהשתתפות רמון-רוחמה-אפללו-שיטרית-לבני לא יושיעו אותנו.