לפני המון שנים, היה פאב בתל אביב (אני לא חושבת שאז קראו להם ברים) שאצלי ישאר תמיד בחזקת המיתולוגי.

קראו לו "המדבר". 
 שני חדרים צפופים להחריד ברחוב בלפור. המקום היחיד שבו הייתי מוכנה לעמוד שעות, כי על מקום לשבת לא היה מה לדבר, אפילו מקום עמידה צמוד לבר היווה הצלחה מסחררת.

כבר בחוץ אפשר היה להריח את ריח הזימה באוויר. המקום היה רווי אלכוהול וסקס ובצורה הכי מזמינה שאפשר, אםלולית שכזאת.
שם שמעתי בפעם הראשונה את "החברים של נטשה", כשלאף אחד לא היה מושג מי זה ארקדי דוכין השמנמן.
המדבר - שם הרשתי לעצמי להשתרלל, כפי שלא הרשתי לעצמי בשום מקום אחר.

זאת היתה תקופה מדהימה, רגע לפני שהחיים הופכים להיות רציניים מידי.

בעצם לא כתבתי כלום, דרוש כנראה כותב מוכשר ממני (או לפחות אחד עם סבלנות להכנס לזה), כדי שתחושו את המקום.

מעניין מה יש שם היום, אף פעם לא טרחתי לבדוק..