לא, לא שמעתי את הסיפור הזה ממקור ראשון, אבל שמעתי אותו מחבר טוב ואמין...בדרך כלל.

הסיפור הוא על בחור אחרי צבא בטיול לדרום אמריקה.

הטיול הרגיל - בדצמבר, מבואנוס איירס בדרום לכיוון הקרנבל בריאו בפברואר.

הבחור הסתובב עם שני חברים טובים שאיתם גדל. הם עשו הכל ביחד, טיולים, הופעות, מסעדות, בחורות...ממש הכל.

בשלב מסויים החל הבחור לפתח כעס מסויים על שני חבריו הטובים: הולכים למסעדה ביחד - הוא משלם, הולכים להופעה ביחד - הוא משלם. הוא התחיל להרגיש תחושה לא נעימה של ניצול.

זה היה שאלה של זמן, פצצה מתקתקת, שעון חול שהולך ומתרוקן. זה התפוצץ ערב אחד בריאו, כשאותו בחור נזף בחבריו והודיע להם שמכאן הוא ממשיך לבד..

הם היו אמורים לחזור באותה טיסה, אך הוא לא ראה אותם על המטוס בדרך חזרה לארץ.

אחרי חודש בארץ הרגיש הבחור שהגיע הזמן להשלים עם חבריו הטובים. נכון שהם התנהגו בצורה לא יפה בטיול, אבל בכל זאת, מדובר בחברי אמת - לא יהיה נכון להשאיר את הדברים תלויים באוויר.

הוא נפגש איתם ערב אחד והתחיל מיד לשפוך את הלב: ממה נפגע, למה התאכזב, ובעיקר על כך שהוא שם את כל הארוע מאחוריו. לתדהמתו חבריו לא הבינו על מה הוא מדבר - "הרי היית לבד בדרום אמריקה", אמרו לו, על איזה ריב אתה מדבר ?

הלם היכה בבחור, האם יכול להיות שהם צודקים ? האם יתכן שלא היו דברים מעולם ?

אותו בחור התאשפז זמן לא רב אחרי הארוע בבית חולים פסיכיאטרי. הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה. היום הוא חזר לעצמו, פחות או יותר, והוא לוקח כדורים על בסיס יומי.

אותו בחור אכן נסע לבדק לדרום אמריקה. אחרי זמן מה - כשתחושת הבדידות היתה קשה מנשוא, הוא דמיין ששני חבריו הטובים נמצאים איתו. הוא "עשה" איתם הכל, טיולים, הופעות, מסעדות, בחורות...והרי ברור שעל הכל הוא שילם - הוא הרי היה לבד. תחושת הניצול גרמה לו בסופו של דבר "להיפרד" מחבריו וכמובן גם לא לפגוש אותם במטוס.

סיפור מדהים שהשאיר אותי פעור פה - החלטתי לשתף גם אתכם.

שבוע טוב, מיקי.