לא יכולתי לעשות עם זה כלום  - ערב חד פעמי?

ערב חד פעמי משירי יונה וולך בעיבוד וביצוע אמנים, 4.10, תמונע.

כמו בכל ערב חד פעמי, גם הפעם פשט ניחוח הרפתקני שהתעצם נוכח השולחן האקלקטי, בו הכרנו חיש והספקנו לחלוק המלצות תרבותיות, במעין תחושה של טיול. ואכן, מרגע הפתיחה הובלנו בידי יוצרי הערב למסע בממלכת יונה וולך, מחווה לציון 23 שנים למותה, והיא בת 41. האולם מפוצץ, ולראשונה אני עדה לאוזלת כרטיסים במקום. כנראה שצריך למות בשביל זה. אילן וירצברג וחמי רודנר פתחו ב-"לא יכולתי לעשות עם זה כלום": חוסר אונים גדול ונוגע, שהועצם דווקא בשל הביצוע הגברי. בהמשך ביצעו יוצרים מוערכים עיבודים ללחנים מוכרים, לצד לחנים שהועלו לראשונה. הבולט מכולם, אילן וירצברג - אולי המוזיקאי (בחסד) המזוהה ביותר עם וולך, בשל תקליטו "בציר טוב" – כיבדנו בהופעת בכורה ללחן שלא זכה להיכנס בזמנו לאלבום: "אבי ואמי יצאו לציד": "..ואני משתעמם ועצלני/.../כל העבר שלי.. / לא נחשב ביניהם כשהם צדים/ וגם אני מופקד כמו מזכרת/שתמיד תהיה יפה ממנה". דליה שימקו ה"מתמחה" בוולך, הקריאה בתיאטרליות הטוטאלית המקסימה והאופיינית משיריה, תוך חשיפת הביוגרפיה הבודדה, לפיה העבירה וולך את רוב ימיה בין כתלי ביתה בקרית אונו, אז כפר. התייתמותה הטראגית מאביה (שנטבח עם יחידתו בעת שנרדם בשמירה) תרמו לעיצוב אישיותה ולשיריה כמשוררת קונפסיונאלית, כמו גם צפייתה בסרטים זרים רבים בבית הקולנוע של אמה, ומכאן השמות האקזוטים של גיבורי שיריה, כמו קורנליה, לוטה, וגם המשפט: "אני לא נוסעת לחוצלארץ. חוצלארץ באה אלי". האלגנטיות שאפיינה את הערב עד לביצוע "אם תתקע במסע LSD" פינתה מקומה לביצוע רוקיסטי אפל ובועט של המידנייט פיקוקס, שלא הותירו צופה אדיש. השיר נכתב לאחר 20 שנה מאשפוזה מרצון בבי"ח לחולי נפש בגיל 21, שם קבלה כדורי LSD, ומזהירה מפני מסע שממנו לא חוזרים: "אם תתקע במסע LSD / תזכור אותי /שלא חזרתי משם".  הפיקוקס בשחור, סיפקו את הסחורה ההולמת נפש חבוטה ומיוסרת השרויה בברוך גדול, בביצוע קודר, רועש ו'מלוכלך'. באופן סמלי, ביקור עוקב בשירותים חשף ג'וק ועליו מתרוצצות נמלים היסטריות, לוקחות מה שאפשר, כמו האופל המאיים על הנשמה.אלי לולאי הצטרף לפיקוקס ושר "שם יש זמירות/...שם מתעלסים/ שם תומכים אהובים..." - וסיים בזעקה "ששששששששש-ם" שבירווזה את עורי. הוא דפנטלי היה שם. ערן צור בדרמטיות האופיינית, ספק מקריא - ספק שר "אתה חברה שלי", יורה מבלי להניד עפעף את הז'רגון ה'וולכי': כוס, זין, "כוס המסתיר ביצים" ועוד. צור התוודע לוולך בצאת "בציר טוב", וגילה את השירה "הסקס מניאקית" שלה. באנקדוטה על הפקת אלבומו סיפר כי לאורך כל השרשרת טעו בשם  "אתה חברה שלי", מן הסתם בשל החלוקה הדיכוטומית של גבר/אישה, בה אנו שבויים, והרי, טוען צור, בכל אחד מאיתנו יש משניהם. ובכלזאת, העברית רוצה לדעת. על כל פנים, צור התיאטרלי יוצר עם שירת וולך שילוב טבעי ומבורך. הפאשלה של הערב התרחשה כשעלה דידי ארז לשיר את " לא, זה לא זה". מלווה בגיטרה ואפקטים טכנולוגיים שכשלו והכשילו, הותיר טעם של עוד, אם כי יש מקום לתהות מדוע נצרך לאפקטים "מקשטים" במקום בו הטקסט והלחן מדברים בעד עצמם."שיר קדמשנתי" ("סקס אחר") הוקרא-שוחק על ידי שימקו המצוינת, שהותירה חיוך ארוך. אז התאספו רוב הרוקרים וביצעו אותו כשירמי קפלן שר ורוקד כמו רוקר אמיתי, מגביה קולו בצורה מרשימה בסוף השיר. איתו על הבמה וירצברג, ארז וצור, ואם לתאר במילה אחת את החוויה: כיף! את האירוטיקה שייבאה וולך לשירה ייצגה שימקו בהקריאה את "תפילין" השערורייתי בצורה סוחפת, אירוטית ופשוט מהפנטת. באותה סדרה בצע צור את "תותים", הילדותי לכאורה, שמסתיים בשורת המחץ: "אוריד אותך ישר על הזין שלי".למרבה הצער, התכחשותה לסרטן שנתגלה לא ריפאה אותה, ולקראת סוף ימיה עוד הספיקה לשרבט דברים כגון "אין ברצוני שאישיותי תשתנה. אני גסה ופראית", "יומיים אחרי שאמות הם ימצאו תרופה לזה". וכמובן את "גופי היה חכם ממני" המרגש. לולא הדחקתה, סביר שהעולם היה מופרה ביצירות וולכיות נוספות.  

מפיקים יקרים, אני פונה ללב שלכם: באופן חד פעמי, חיזרו על הערב החד פעמי.