"ארקדי קיבל סכין בלב. האיש הזה שם יותר ממיליארד שקל בעיר ויותר מ-400 מיליון שקל רק בבית"ר. הוא הציל את בית החולים 'ביקור חולים' מקריסה. הוא תרם להפועל ירושלים בכדורסל, למוסדות צדקה בעיר, לבתי ספר לאמנויות. למי בעצם לא? ולמרות כל זה, הצביעו לו 7,500 איש . אין לי מילים". (יגאל עמדי, מספר 2 ברשימת "צדק חברתי" בירושלים)

על תרומתו של ארקדי גאידמק לחברה הישראלית, או לפחות למוסדותיה ולסמליה, אין כנראה חולק. האוליגרך היקר והציוני עשה בשנים האחרונות כמעט הכל כדי שנדע שהוא כאן כדי לתרום וכדי לסייע לחלשים. לעתים אפילו כדי לשמש כמושיע של ממש. אבל כעת, בתום הבחירות לרשויות המקומיות, מתברר שכל קשר בין תרומותיו של ארקדי לבין אלטרואיזם או ציונות מקרי בהחלט. הוא פשוט היה בטוח - אולי בזדון אבל אולי סתם מתוך מחשבה ילדותית - שבבוא היום הציבור יכיר לו תודה בדמות הצבעה עבורו בקלפי. בעברית קוראים לזה שוחד. אולי לא ברמה הפלילית, אבל בוודאי מבחינה מוסרית.

אם ננתח לרגע את הדברים שאומרים מקורביו, הרי שאם היה יודע גאידמק מראש שאוהדי בית"ר ירושלים, חולי ורופאי ביקור חולים ואפילו עניי העיר לא יצביעו לו, ספק אם הוא היה טורח לזרוק עליהם את כספו. הרבה דברים אפשר לומר על הירושלמים (ובעיקר על אדישותם) אבל טפשים הם לא. ביהדות, אם אינני טועה, צדקה הניתנת על מנת לקבל פרס אינה צדקה. הירושלמים, כמו גם תושבי רוב הארץ (גאידמק נחל כשלון חרוץ כמעט בכל רשות מקומית), בעצם אמרו לו: רוצה לתרום? תבורך. רוצה לשחד? אתה מוזמן להפסיק לאיים ולהתחיל לארוז. מדינת ישראל לא תתגעגע, ולאוהדי בית"ר ירושלים תהיה הפעם לפחות סיבה להשתולל (ולא שהם צריכים סיבה כזו).

נ.ב

במידה רבה, נעשה השבוע גם צדק, לפחות צדק פואטי. לפני 5 שנים היה זה יגאל עמדי שהחליט להצטרף למירוץ לעיריית ירושלים למרות סיכוייו הקלושים, ובעצם לחבור בכך לאורי לופוליאנסקי ולפגוע בניר ברקת. הפעם, למרבה השמחה, החבירה שלו לגאידמק לא הועילה לפרוש ובסופו של דבר הוא נשאר אפילו מחוץ למועצה, בזמן שברקת חגג ניצחון. עמדי משלם בכך את מחיר העסקנות, ובחמש השנים הקרובות יהיה לו הרבה מאוד זמן לחשוב על זה.