למה אני לא מרשה לעצמי אף פעם שמחה מוחלטת כזאת שמכבה את כל הרע ולהרגיש רגע את הטוב המושלם?

למה אני יכול בשניה אחת להרגיש אכזבה מוחלטת, אפס מושלם, ששום דבר לא שווה את המאמץ בחיים האלה אבל וכתוצאה מהרגש הכל כך חזק בצבע יחיד שאין לידו צבעים אחרים ומבלבלים אז זה מרגיש כל כך נכון. ממש אקסיומות העולם שלי.

למה אני לא יכול להרגיש את השמחה ככה? את האהבה העצמית.

למה אני כל כך שמח פתאום לחזור ל-לא לרצות כלום? למה זה מרגיש כל כך משחרר? למה אני מכור לרגשות האלה? למה אני שמח שדפקו לי ברז? זה תגובה רגשית שלמדתי כדי להתמודד עם אכזבות? עם רגשות שליליים שאין שליטה עליהם וזה כבר בלתי אפשרי להתמודד עם מציאות של סבל מתמשך שאי אפשר לעצור אותו.

כי נראה לי שאני זוכר תקופות מוקדמות של החיים שלי כשזה באמת היה סבל שלא רציתי. סבל רע. נקודה. ושזה היה כמו כוח טבע שאי אפשר להתגבר עליו ואין מה לעשות נגדו.

יש משהו בזה שגורם לאנחת רווחה, כאילו אני משחק אותה כועס ומאוכזב כדי כאילו לסחוט אשמה מאחרים כדי שבפעם הבאה יהיו יותר נתונים לשליטתי מכוח האשמה.

אבל לפחות בימים אלה אני יודע שלמרות שמבחינה רגשית זה מרגיש כל כך נכון. גוד'ס הונסט טרות'. אני לא אחליט החלטות ואסיק מסקקנות בעין הסערה.

אני גם לא אנסה להתחמק ממנה. אני פשוט אעמוד שם, בגו זקוף ועיניים פקוחות ואתן לה להכות בי במלוא עוזה.

אני אפסיק את כל אינספור המטלות הספק-אובססיביות שמקיפות אותי כל היום. אני אעשה מה שאני רוצה. ובד"כ זה פשוט ללכת לישון ללא שום קשר למה שתכננתי להמשך הערב.

כי זה מרגיש לי הדרך הכי נכונה כרגע להתמודד. לשכב אחורה ולקום יום אחרי זה כשאני לאט לאט חוזר לעצמי.

בלי מסקנות בעין הסערה שתאמרנה לי שכל זה לא שווה את זה וכו'.

אני עדיין אהיה אדם שנותן. כי משם הדרך שלי לגדולה. וממילא אני נותן יותר ממקום של אינטרס מאשר מאיזשהו אלטרואיזם טהור.

פשוט הייתי רוצה לפעמים להיות זה שפחות מתאמץ. זה שמתמלא. זה שמפנקים אותו ומנחשים את צרכיו עוד לפני שהוא ממש יודע מה הוא רוצה.

רק שזה לא יביא אותי למקומות של ניוון כמו בעבר. אלא רק ידהיר עוד יותר את הצמיחה שלי. למרות שזה מרגיש כבלתי אפשרי החיבור בין שני הדברים האלה שאני רוצה.

איכשהו בדוקטרינה הפולנית דברים טובים באמת יבואו תמיד רק מתוך סבל ועבודה קשה.

ולעשות מה שבא לך באופן אינטואיטיבי זה פינוק וזה מנוון.

כי אנחנו לא באנו לכאן כדי להנות.

אני רוצה שימלאו אותי. לא בטפטופים האלה שאני מקבל מפה ומשם.

שיטפון שירפא, ויצמיח, וישרג את שרירי ויבנה לי ברזל מבפנים.