אני לא יכולה יותר לשמוע את השאלה: "אז איך היא נשארה שם אחרי שהוא נגע בה?", שאלה שמתיימרת להיות ההוכחה הסופית שכל הא' למיניהן כנראה רצו את זה.

גם אני הייתי פעם סוג של א'.

הייתי בת 21, עבדתי כעוזרת פרלמנטרית בכנסת, הגעתי מלאת אידאלים, בטוחה שזה המקום להתחיל ולהשפיע, לשנות דברים. מהר מאוד הבנתי שמה שחסר בכנסת, זה רק בד כתיפה בצבע ארגמן שיעטוף את קירות הבית ובכך יהלום את רוח המקום.

גם היום, שמונה שנים אחרי, אני כותבת את השורות האלה, וכל הזמן חשה צורך לסייג את הדברים, לכתוב שזה אולי רק אני, שזו הראייה שלי את הדברים שגרמה לי לחוש שמה שבאמת מעניין את חברי הכנסת, את השרים, את העוזרים, הדוברים והעיתונאים, זה מי מזיין את מי ומי העוזרת הכי שווה.

אבל הכל במילא סובייקטיבי, וזה הבלוג שלי, אז אמשיך. בקיצור, עבדתי עבור חבר כנסת שאמנם החזיק בדעות פוליטיות מהסוג שאהבתי, אך היתה לו בעיניי אישיות בעייתית. החלטתי שאני לא חייבת לאהוב אותו כדי לעבוד בשבילו ונכנסתי במרץ לתפקיד החדש. עבדתי מסביב לשעון, נחושה להוכיח את עצמי. מפה לשם הוא התחיל לגעת בי. בהתחלה היד שלו השתהתה כשהיה לוקח ממני עט, אחר כך, במושב האחורי של רכב השרד, הוא היה נצמד אלי. במקביל, הפכתי לעוזרת הבכירה, הייתי נוכחת בכל הפגישות החשובות, הוא התייעץ איתי על כל פרט, ונתן לי להרגיש שהוא מאוהב בי. ואני התאהבתי בו חזרה.... הרגשתי שהוא כל עולמי, וקינאתי כשידעתי שיש לו עוד נשים מלבד אישתו.

ברור שגם שכבנו, ואני באמת לא זוכרת את סדר הדברים רק שזה היה בחדר השירותים הקטנטן שבחדר שלו בכנסת, וזה היה רע.

ואני ידעתי שזה רע לי וידעתי שהוא גדול ממני בשלושים שנה, שהוא גבר לא אטרקטיוי בעליל, שאני לאט לאט שוקעת בדיכאון, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לו: לא.

כשכבר התפכחתי זה היה קצת מאוחר מידי. השנאה העצמית על כך שנתתי לזה יד, על כך שהרגשתי כלפי האיש הזה משהו, כמעט והעבירה אותי על דעתי.

אחרי שנה של סבל הולך וגדל התפטרתי ובמשך שנה לא הצלחתי לצאת מהבית. איך? איך יכולתי לגעת באיש הזה שכל כך סלדתי ממנו לפני שנכנסתי לתפקיד? איך טעיתי ככה? איך? לא יכולתי להירגע מהעליבות שלי.

שנים עברו עד שהבנתי שגם הוא היה לא בסדר. שאם במודע ואם לא, הוא ניצל את הכוח שלו. שלא סתם יש בעייתיות, בקשר שנוצר תחת יחסי מרות.

וחשוב לציין שהוא לא היה היחידי. אני התבוננתי בהם בחברי הכנסת, אפילו בבכירים ביותר, בדרך בה הם מסתכלים, מפלרטטים, נוגעים. ראיתי אותם, את הדוברים והעיתונאים, קורצים מאחורי ישבנים קטנים של עוזרות נאות, וגם היה השר ההוא שהיתה לו אובססיה לנקות לי את החצאית הקצרה, וזה שנהנה להזמין אותי לחדר ולהתנפל עלי בחיבוקים. ואני, שהרגשתי כל הזמן שזה קורה כי אני מזמינה את זה, כי אני נהנית שחושקים בי.