אני יושבת על הספסל בגינה ומשקיפה על מרפסת הבית שלי שכרגע שולטים בו ארבעים ושניים ילדים וילדות בני שלוש עשרה. כששאלתי אותה את מי היא מזמינה למסיבה, האות הראשון לכניעתי, אחרי שבוע שלם של 'אמא את חייבת לתת לי לעשות מסיבה', היא אמרה שרק את החברים הכי טובים שלה. כשהתעקשתי לדעת כמה יהיו היא אמרה 'בערך שבעים'. המחשבה ששבעים ילדים יסתובבו לי בבית, יצמדו לקירות ויסתכלו בקנאה מהולה במבוכה בשתי הבנות שמנסות לרקוד, מניעות את גופן לצלילי המוזיקה השחורה שהאבא שלה הוריד לה מהאינטרנט וצרב על דיסק, במרכז החדר, כי מי מעז בעצם לרקוד בגיל הזה, רק הקולים, והפרחות, ולמזלי רובם לא, ימרחו את שאריות העוגה על הצבע החדש שלא מכבר התייבש, חרדל בהיר בסלון ואפרסק שמשי, ככה קראו לגוון הזה בקטלוג וכשהפועל הניגרי שהפסיכולוגית של בית הספר המליצה עליו בהתלהבות וחזרה לפחות שלוש פעמים בישיבת הצוות, בניסיון נואל להפר את המתח שהשתרר בחדר המורים כשסגנית המנהל הודיעה שהיא מתכוונת להחליף את המנהלת כשזו תצא לגמלאות בסוף השנה הקרובה, מנפצת במפתיע את תקוות כולנו שיבוא כבר מישהו מבחוץ ויציל את בית הספר שבשנה הנוכחית נפתחה בו רק כיתה א' אחת, כי השכונה מתחרדת,  וכולנו כל כך קיווינו שלא, שהוא 'הגבר הראשון שמטייח אותך לטובתך', סיים את העבודה באופן מפתיע בדיוק כפי שהתחייב, נראה לי קצת יותר כמו חלמון דהוי של ביצה מיושנת, בחדרים של הבנות שפונו, ותכולתם מכסה כל אריח בחדר השינה שלי, לטובת המסיבה שבה אני צופה מהגינה, הבהילה אותי וגם עוררה בי גועל, פתאום ההורמונים הנוטפים מהם בחינניות בכיתה, נראו לי, כשדמיינתי אותם ניגרים מהם אצלי בבית, מלכלכים את הקירות ואולי נמרחים גם עליה, שלמרות גובהה חזרה באחת להיות התינוקת שלי,כשיטפון של גשמי קללה שסוחף ומטביע בתוכו את התמימות שלה.

קר לי בירושלים בערב של תחילת אוקטובר. החורף שלח כבר רגל מגששת שכעת, עשר בלילה על ספסל בגינת המשחקים, מקפיאה אותי במגע בהונות קל. אני מוזגת לי קפה מהתרמוס. ענת תצטרף אלי עוד מעט, כי השתבשו לה התכניות עם הדייט החדש שלה 'והדבר האחרון שבא לי זה לחזור הביתה' ותעביר איתי את הזמן עד שהבית יחזור להיות שוב שלנו. שלי בעצם, כי מאז הפרידה והבית הגדול שהשארנו מאחורינו בעין כרם, בית שקירותיו אבנים גדולות, פראיות, מחוברות ביניהן בתערובת מלט, מים וזיכרונות מחיים משותפים שהסתיימו בעצב גדול לפני ארבעה חודשים, הן מתעקשות, הקטנה כמובן נגררת אחרי אחותה, שאין יותר "שלנו". יש הבית של אמא והבית של אבא, 'כששואלים אותי איפה הבית שלי' אמרה הגדולה לאחותה בארוחת הבוקר הראשונה שהכנתי לנו בבית החדש שעכשיו רומסים ארבעים ושניים ילדים את רצפת הפרקט הבלגי החדשה שלו, אני בדיוק הכנתי את הביצים כמו שהן ביקשו, עין כפולה 'אבל שרופה כמה שיותר כי אני נגעלת כשזה נוזל' בשביל הגדולה ומקושקשת עם גבינה צהובה לאחותה, אבל היה לי ברור שהיא מדברת אלי בעצם "אני אומרת 'הבית שלי זו הדרך מאמא לאבא'" ואני איבדתי את התיאבון באחת והתיישבתי לידן והיא אכלה בתשוקה כה גדולה שהייתי בטוחה שהשמחה לאידי מגבירה לה את התיאבון, שהיא גנבה לי בכוונה את החשק, וככה הכפילה את שלה, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהן מאשימות אותי בהרס הנישואים שלנו, ולא היה לי כח להילחם על צדקתי. לפעמים הסכמתי איתן, כי איזו אישה נורמלית קמה ועוזבת בית ובעל מוצלח כי מבינה פתאום, להפתעתה ולהפתעת כולם, בעלה, הבנות, ההורים שלה והאבא שלו, המורות בצוות שלה ואפילו המנקה שעבדה אצלם שמונה שנים ואולי יותר 'ואני גברת' אמרה לי במבטא תימני כבד 'ראיתי כבר הרבה סורות במשפחות שעבדתי אבל אסלכם לא ראיתי אפילו סימון אחד שיש פה בעיה', שהיא כבר הרבה שנים מסתובבת בתחושה שהיא 'לא חיה את החיים שלה באמת'. חוץ מענת בעצם.

מתוך החשכה מגיחה ענת ומהילוכה אני רואה שנסערת יותר מכרגיל. מהתיק הגדול שלה שבטח היו בו גם דברים לשינה אצל ההוא שכבר לא, היא שולפת קופסת סיגריות, מוציאה שתיים ומכניסה לפיה, מציתה אותן ומגישה אחת לפי בלי שאבקש. אני מודה לה בליבי ובחיוך אומרת לה 'מרלבורו אדום, אה?, מסתבר שמשלמים טוב במחלקה הפסיכיאטרית'. ענת היא החברה הכי טובה שלי. הכרנו כשהגדולה היתה בת שנתיים ונפלה על המצח ובעלה של המטפלת לקח אותה למד"א לשם הגעתי מבוהלת מבית הספר, פוחדת ואשמה, וענת שהחזיקה את הגדולה על הברכיים, בכח מלא רכות, בזמן שהרופא תפר לה את המצח, הסתכלה עלי וחייכה ואמרה 'יהיה בסדר' ואני כל כך האמנתי לה ומאז אנחנו ביחד, 'הלוואי. לקחתי לו לפני שהלכתי משם. וגם שברתי לו קערה מלאה בפירה פלצני. אבל עזבי, לא על כל דבר צריך לדבר. מה קורה בחזית שלך?' במרפסת שבחזית הבית עמדו עכשיו ארבעה בנים ובת. קולות הצחוק שלהם הגיעו לאוזניי ונשמעו לי מאיימים כחרחור זאב ביער שחור. 'מה את כל כך בלחץ?' שאלה ענת 'מה מטריד אותך?'  אני ממלמלת לה משהו על הרצפה העדינה והצבע החדש ועל הלכלוך שמחכה לי.

'היא עשתה לי 'דום שתיקה!' אני אומרת בעצב. ענת מסתכלת עלי בשאלה, 'זה משהו של הדור שלך בטח' אני מסבירה לה את כללי המשחק שליווה את שנות ילדותי 'דום שתיקה!' אסור לזוז ואסור לדבר, 'דום!' לקפוא במקום ואפשר לדבר, 'שתיקה!' חופש תנועה בפה סגור. אני אומרת לה שהיא דרשה שאכנס לחדר ולא אצא 'והמזל שלי שאת כאן ואפשר לשבת בחוץ'. ענת אומרת משהו על זה שהוא ניסה לעשות לה 'שתיקה' ולכן הלכה ממנו, אבל אני כבר מציפה אותה בזכרונות על ה'יפהפיה הנרדמת', הגירסה הרומנטית של המשחק, מעוטרת בניצני מיניות ילדית, של המשחק במסיבות הדיסקו הכיתתיות. עומדת לה הבת הנבחרת במרכז החדר, עיניה מכוסות בצעיף, הבנים עומדים בטור וכל אחד בתורו ניגש ומנשק אותה על השפתיים. הבן שגורם לה לזוז ולפתוח את הפה הוא זה שהיא אוהבת. 'פעם לא יכולתי להתאפק כי הרגל היתה מלאה בעקיצות של יתושים מהמחנה של הצופים וזזתי דווקא כשהיורם של הכיתה נישק אותי, ואני דווקא הייתי מאוהבת בגיא'.

'מעניין מה הם עושים עכשיו' קוטעת אותי ענת ובאמת כשאני מקשיבה שוב יש שקט גדול מכיוון הבית, המרפסת ריקה מהילדים שהיו בה, וחלק מהאורות כבויים. 'אני חייבת לעלות לשם' אני אומרת לענת ומתרוממת מהספסל. 'דום שתיקה!' אומרת לי ענת בטון שאני לא מכירה, ואני קופאת בתנועה מגוחכת וכמעט בלתי אפשרית. 'ועכשיו תקשיבי לי את. יהיה בסדר. זה הזמן שלה, אני אעזור לך לסדר אחר-כך'. 'שתיקה!' היא אומרת ואני חוזרת לשבת. 'את יודעת' היא ממשיכה 'כולנו היינו שם, בהתרגשות הזו של גיל ההתבגרות, שבע דקות בגן-עדן, נשיקה-סטירה, אמת או חובה, רק יפהפיה נרדמת לא היה לנו, כנראה שזה נתקע שם אצלכם, הזקנים, לא גיליתם לנו. יש לנו עכשיו יועץ ארגוני במחלקה שמנסה לשפר את התהליכים בעבודה והוא כל הזמן מדבר על מוקדי-ידע, אנשים בארגון שמחזיקים ידע ולא מגלים אותו מכל מיני סיבות. בעיקר בגלל צורך בשליטה, אם את שואלת אותי'. אנחנו שותקות. ענת כי כנראה חזרה לחשוב על מה שקרה לה הערב, ככה נדמה לי כי העיניים שלה פתאום מלאות בדמעות, שתיכף יתחילו לזלוג במורד פניה, אני בגלל שהיא לא שחררה אותי מהשתיקה שציוותה עלי. אני מסמנת לה בידיים שהגיע הזמן שתשחרר אותי ותיתן לי לדבר, ענת מוחה את הדמעות בשרוול השמלה שחוזרת ונמלאת חגיגיות ומכריזה 'זה מתחיל למצוא חן בעיניי, המשחק הזה שלך, דום שתיקה!' אני חוזרת לקפוא.