שתחושת האין עכבות שיש לי כשאני פגוע מאוד או כועס מאוד ותחושת הזרימה והביטחון בכל מה שאעשה, כשאני לא צריך לשים יותר מדי פייגע'לה  על מה שאחרים חושבים- שיהיה לי את זה גם בקטעים של אמצע מאוזן רגשי. במקומות הכי חושבים, הכי מרוכזים, הכי עוצמתיים.

כי העוצמה שלי טמונה בתבונה שלי. כי תבונה אמיתית מפרקת כל איפור ומסיכה. כי עם תבונה אמיתית אתה גם יכול ללבוש ולפשוט כל איפור ומסיכה שתרצה בכל רגע נתון. כי עם תבונה אמיתית ועמוקה תגיע למקומות שאחרים בחיים לא יגיעו אליהם.

כי תבונה אמיתית עוקרת הרים.

נמאס כבר לפחד כל כך הרבה. לחשוש. לחרוד.

נמאס לסוע כשכל הזמן היד על ההאנד ברקס מעלה אותו לחצי הדרך כדי שארגיש את החיכוך של הבלם בכביש וארגיש בשליטה (אין לי מושג אם זה אפשרי, אני לא נוהג כמעט, אייקון חיוך)

אני רוצה להיות הרבה יותר מיידי בדיבור שלי. בלי לפחד כל הזמן מעימותים שתביא איזו מילה לא במקום. בלי הצורך להיות רגיש כל כך מבלי לפגוע כשדי ברור, ובמיוחד במציאות הישראלית, שאפחד לא מתקרב לרמות האיפוק והרגישות שלי.