איזו בעסה זו להיות קלישאה...נכון? זה כבר פשוט מאוד נדוש להיות רומנטיקן. ואמא אומרת  לי שהיא לא מבינה, שאני כזו חכמה וכזו יפה ושיש לי הרבה מה להגיד על העולם ואיך לעזאזל כל הפקצות בחוץ מוצאות איזה כוסון ואני תקועה עם עצמי ועם איזה ספר פילוסופי שרק מכניס אותי לעוד יותר סרטים. ואז אמרתי לה, שנראה לי שבא לי ללכת לפסיכולוג. כי משום מה, אני רק בת 27 ואני מרגישה בגיל של טובטוב הגמד ויתרה מזאת, חושבת שכבר הבנתי את הפואנטה ופתרתי את בעית היקום...זה פשוט, אין לו שום משמעות...ואז אני חושבת שאולי אני מורבידית מדיי ומנסה לשתות את עצמי לדעת, אבל המודעות העצמית לא עוזבת אותי גם כשאני הכי מסטולה. ואז אני מבינה שאי אפשר לברוח וגם האהבה היא סתם פיקציה וגם ככה אני אוהב, אתרגש, ואז, בשלב מסוים, ישעמם לי כמו איזו ילדה בת 12. ושוב פעם ארצה להיות לבד. וזה סתם כמו לצפות בערוץ 33, לופ מעצבן שלא נגמר.

ואחותי אומרת לי, תכנסי לאינטרנט, ואני אומרת לה שזו הדרך הכי לא רומנטית שאני מכירה ושבא לי שזה יהיה כמו פעם- מבט חטוף, חיזורים, כבוד הדדי, מבוכה, מעניין בקיצור. לא רוצה ללכלך גם את כל עניין ההתאהבות במחלת "הסיפוק המיידי".

אז אני יוצאת לבר מול הבית, משקיפה על כולם וחושבת כמה אני כבר צריכה לברוח אל ההרים ולצאת מהעיר הזו, שהיא כמו מבוך שאין לו מוצא. ויום אחד , אני מהלכת לי ברחוב, שומעת מוזיקה, מרגישה את הבריזה מהים (או סתם רוח מאיזה מזגן מחורבן), ואופטימיות קוסמית עוטפת אותי. אני רוצה שהיא תעטוף אותי לנצח ותשאר שם, ותגרום לי להיות אדם חיובי יותר ולא לכעוס על בני אדם שהם רעים ואכזריים כ"כ. ואז אני מורידה את האוזניות, סרחה של אוטובוס מעיפה אותי, 2 כוסיות עם מכנס לבן וחוטיני הולכות מולי, אחריהן איזה כוסון עם משקפי טייסים ושיזוף מבחיל. ואז אני רואה כלב מחכה למישהו מחוץ לסופרפארם, עם פנים תמימות ומבט עצוב...סופסופ מישהו שמבין אותי.