מילטון אריקסון, שהשבוע קראתי מאמר שלו, אומר ביחס למה שמניע את האדם את הדבר הבא:"את האדם מניע האתגר להתגבר על חולשותיו ולהתמודד עם הדעה הקדומה שיש לו על עצמו, ההופכת תכופות לכלא שלו".שקראתי את המילים האלו שלו הרגשתי כמה הוא צודק, לאו דווקא ביחס למה שמניע את האדם, על אף שגם בדבריו טמונה אמת לא קטנה, אבל בעיקר כמה לנו יש על עצמנו דעות קדומות, שהן הכלא שלנו. כמה לי יש דעות קדומות על עצמי, שהן הכלא שלי. ההגנות שלי, המתמוססות לי עכשיו אחת אחת, היו הכלא שלי, ועדיין משום מה אני נאחזת בהן כמו מלכה שלא רוצה לאבד את הכתר, או ילדה קטנה שלא רוצה להיפרד מן ההורים, כי לפעמים כלא זה המקום הכי מוגן בעולם, לא החופש... חפיסת קלפים. חפיסת קלפים שכל קלף שתוציאי יותר גרוע מהשני, או שבבת אחת את יכולה לפזר את כל הערימה, כל קלף עף לו בכיוון אחר, ככה אני מרגישה כרגע. ורד אמרה לי שכאשר את שונאת את עצמך, שאת בכאוס עם עצמך, אין לך מקום לאהוב אחרים. לא הסכמתי איתה. כי אצלי איכשהו אני יכולה לשנוא את עצמי אבל עדיין אוהב את כל האחרים. את כל האחרים שלא מספקים לי מה שאני רוצה, אבל אוהב אותם. אבל אני לא באמת שונאת את עצמי. אני לא באמת בכאוס עם עצמי. אני חושבת שפשוט הכל מתמוטט לי בין הידיים, אבל כל זה מעולם לא היה שלי. קרבה, לעיתים, יכולה להיות מזויפת וזה אולי הכי כואב. לחשוב שאת במשהו אמיתי, אלו החיים, מה לא יכול להיות אמיתי, ואז לגלות שהכל מזויף, שאת חיית לך בתוך הפנטזיות שלך עד שלעיתים הלבשת את הפנטזיות שלך על המציאות. ואז את מתעוררת יום אחד, ומגלה שהאדם שאליו חשת הקרבה הכי עזה בחודשים האחרונים של חייך, והרי איך אפשר לא לחוש קרבה אם זה לא הדדי, אם הוא לא משדר  לך שגם הוא קרוב אלייך, בכלל לא רוצה את הקרבה הזאת והכל היה אשליה. ואז קלף קלף את מוציאה, והכל יותר גרוע מהשני. כמו שקרה לדמות שגמרה את חייה מדממת בספרו של אוסטר "מוסיקת המקרה". האם החיים הם מקרה? האם אולי כל הרגעים הרי הגורל שאנחנו מדמים שיש בחיינו לעיתים, נוצרו במקרה?הרי שכאב בא, אז הוא בא בגדול. לא נותן לך שקט בכל מקום בו תהיי. מציף אותך, גם בחלומות. את חולמת חלומות שהן מציאות, ומתעוררת לתוך הכאב שחושף שיניו הצהובות, כמו חיה גדולה ורעבה שרוצה לבלוע אותך, והכאב, אחר לא יבין אותו. יגידו לך את הדברים שאומרים שכואב "יעבור", "תהיי עסוקה", "ידעת שזה יבוא, תלמדי להבא". ואני צורחת מבפנים. אני כבר עסוקה, יותר מדי, והלב ממשיך לפעול והכאב ממשיך בעוצמתו, וזה שידעתי שזה יבוא לא ממש מנחם וגם לא מלמד אותי באמת להבא, וזה די עצוב. לחשוב שאני רוצה את הקרבה, מזויפת ככל שתהיה, בחזרה. כדי לא להרגיש את הכאב ולהרגיש אותך. קרוב. אבל אתה רחוק, עכשיו אתה מתרחק ממני בכוונה, ככה אמרת לי בחלום. ככה אתה מתנהג במציאות. ואני, אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורנית, לא לעשות את הטעויות שעשיתי שכנראה גרמו לך לרצות להרחיק אותי כך ולהגיד לי מילים כמו חיצים. זה הכוח של המילים. לברוא, ובאותה עת, גם להרוס. כי בסופו של דבר, המילים אלו שמהדהדות לך בראש, שאת רק מנסה לשכוח, המילים שאמרת, שפגעו פגיעה ישירה וקטלנית, אבל זה בסדר, כי זה מה שרצית להשיג כנראה, המילים לא נשכחות.