החלטתי לפתוח בלוג, אבל במקום זאת אני ממלמל, כותב ומוחק. זו נבלה וזו טריפה בעצם, כי אני לא מאמין בביבליותרפיה, להפך, נראה לי שמדובר בפתח לצרות, ובכל זאת, הצורך להוציא החוצה ולהקרא מתחכך בי כמו חתול צמא לתשומת לב. אותו ניצוץ של שמש בעיניים, כשהגוף המסונכרן משיג סינרגיה ומפיק משהו כן, שלם ומעורר התפעלות. חשבתי לעצמי שאולי הבלוג זקוק להשקה, מעין תמריץ פסיכולוגי לניקוז העצמי, אז יצרתי והדבקתי לצג המחשב מפרש לבן קטן עשוי חתיכת עץ אלסטית ופיסת סדין, כרכתי סביבו סרט אדום וקניתי בקבוק שמפניה. אחר כך בטכס חגיגי גזרתי את הסרט האדום, שברתי את בקבוק השמפניה והשלכתי את הצג לאמביה שמולאה מראש. צפיתי בו שוקע לתחתית, מחזה נאה מאין כמוהו. ארכימדס היה שואג "יוריקה" ורץ עם הפיפי בחוץ לקיוסק הקרוב להביא נובלס ובירה אם רק היה כאן.
עכשיו משהושק, ומסך חדש נרכש והותקן, בלא דיחוי נוסף אפרסם את הפוסט הראשון שבתקווה רבה יתיר את אותן עבותות-הדמיון ויפתח חרצובות הלשון וסוף כל סוף אוכל לספר את הסיפור העצוב שלא יאמן עלי ועל הציפיה האכזרית. |