עליזה הניחה את הכפית בקערת הגלידה הריקה ונאנחה בסיפוק. "זהו. אני לא יכולה יותר. זה היה מצוין." היא התרווחה לאחור, הניחה את ידה על בטנה ועצמה את עיניה. איצקו ניצל את הרגע כדי לסקור אותה מכף רגל ועד ראש, וציין לעצמו שסוף סוף, אחרי מי יודע כמה אכזבות, יצא לו "בליינד דייט" אחד מוצלח. ואז היא פקחה את עיניה ושאלה: "אז איך אשתך מתה?" הוא היסס לרגע. הרכין את ראשו ורגליו נעו בעצבנות:
"זה היה טרגי. אני לא אשכח את היום ההוא - יום הנישואין ה-15 שלנו. ואני... רציתי להגשים לה חלום. היא אהבה מאוד ספורט אתגרי. אני תמיד חששתי מדברים כאלה. אז נתתי לה מתנה - צניחה חופשית."
"וואו!" עליזה נרעשה. "אז היא נהרגה?"
"לא, היא מאוד נהנתה. היא היתה כל כך מאושרת... לא הפסיקה לדבר על זה גם כשהלכנו לאכול ארוחה במסעדת דגים על שפת הים. הגישו לנו צדפות מעולות שהגיעו מצרפת, וסרדינים מטוגנים... ואז ממש בסוף הארוחה, הגיע פתאום שליח שהביא בונבוניירה ענקית, אני עדיין רואה את התמונה לנגד עיניי.. איך הוא מגיש לה את החבילה, והיא מסתכלת לראות אם יש כרטיס, אבל לא היה שום דבר ו..."
"אז היא התפוצצה?"
"לא." איצקו מחה דמעה. "היא כל כך התרגשה! זה היתה בונבוניירה גדולה ויקרה, והיא מתה על שוקולד... אז היא פתחה אותה מייד והכניסה לפה חתיכת שוקולד, וכשהיא נגמרה, היתה לה כזאת הבעה של אושר על הפנים, ואז..." יפחה נמלטה מפיו של איצקו, "היא התקפלה לשניים בכאב נורא!"
"היא הורעלה מהשוקולד?"
"היא הצליחה להגיע לשירותים לפני שהתחילה להקיא. היא קבלה קלקול קיבה נורא ואיום שלא נגמר עד שהיא נפטרה מהמנה הראשונה שאותה היא הקיאה אחרונה."
"ו...?"
"ורק אז היא הרגישה הרבה יותר טוב."
"וואו!" נשפה עליזה בהקלה.
"חזרנו הביתה. הבית היה חשוך. פתחנו את הדלת וכל החברים שלנו היו שם וצעקו: 'הפתעה!'."
"היא נבהלה?"
"לא. היא היתה בסדר. אבל כשהיא נכנסה הביתה, היא החליקה על מכונית צעצוע של הילד לרוחב כל החדר ונעצרה רק כשהראש שלה נחבט בקצה של דלפק השיש."
"אבל היא יצאה מזה, נכון?"
"לא. היא מתה."
"שיו, איזה טרגי."
"כן." הוא טלטל את ראשו, "זאת היתה לגמרי הפתעה."