0
החללים ריקים בעצמם זוהרים בצבעי הנצח המוות לוחש בחיים האבנים הללו תמיד זהובות.
מדורות הלילה פועמות בחושך תשדורות כוכבים רחוקות אנחנו נמסים בתדר הזה המים קרים למגע העור.
תבניות הבשר נמסות למגע האור הרוח נושבת במכונה את כול מיתרי הדעת הינה אני שוב מאבד הכרה.
טכנאים של רוח החלום עוגנים עצמם לאורך הלילה מפרשי אוניות חסרות שם פועים אהבה על הארץ. |