0
חולצה אדומה אוחזת בזיכרון מיתרים של רעד לבן השקט מלחך בעשב הגבוה הרעש לא סופר צעדיו.
ובסוף יש אהבה כבירה וזכה בעיני הדמויות המילים סדורות לאחור ב עיני המתבונן.
עיניים כחולות של נצח נושבות באפיקי הנחל על העיוורון לא נכתבו צבעים החושך לופף בגליו.
ריצת אמוק אל תוך הסבך הפראי רגליי מדממות את צבעי הפחד הכאב הזה אף פעם לא מוסבר אלו מילים של שחור ואדום. |