יותר מאשר העיבוד הפיזי התכליתי, ההקפדה על הגימור מעידה על אישיותם של שוכני הבית: נוכל לסמוך עליהם שיקפידו שלא להשאיר זנבות גם בתחומים שוטפים, שיהיו מוכנים ללכת עד הסוף, שיישארו נאמנים לעצמם ויכבדו את עצמאותם.

אין לגזור מן האיפיונים הללו שהגימור חייב להתבטא בעיצוב קלאסי בסגנון "הישן והטוב".

הנאמנות ניכרת בהשלמת התהליך שהחל בעניין ובתשומת לב לתוצר, וראוי שיגיע לשלבי הפיניש באותה רמת אנרגיה בלי לבזות את הכוונה המקורית. בדרך זאת "השלם יהיה יותר מסכום חלקיו",

כלומר ישדר שלמות אנרגטית בפעולה. מעניין כי יצירות האמנות הפרועות ביותר כדוגמת "איש הקקטוס" של גונזאלס, השואב השראה מפסלי המתכת של דיויד סמית (1963), הממורקים שלא-למשעי, מקרינות הארמוניה מחודשת על גבי הריסות העולם הישן. - אוסף גרוטאות הברזל, כולל המסמרים האמיתיים שהולחמו לתוך העבודה - מרגע שטופלו ביד אמן יצאו מתחת ידיו מלוטשות כיהלום.

בפסל הניזכר - כל קוץ וקוץ המזדקר מן הפסל "חסר הצורה" כביכול, מעוצב בעדינות פרטנית ומושקעת, באותה רמה שבה הטבע מביא כל פרט בצמח לצורתו המושלמת עם כל עלה ועלה, עד הנימים הדקים ביותר.
ידועה הגדרתו של אריסטו, גדול ההוגים הקלאסיים, כי יצירת האמנות היא חיקוי המציאות. ברם הפילוסוף הואיל להסביר למה כוונתו במושג "החיקוי":

האמן חייב לחקות את הדגם שעלה במוחו כשרצה להמחישו בחומר. באופן זה הוא נאמן לקו האידיאלי

("הנעלה והשלם") אף אם צייר סוס הדוהר על זוג רגליו האחוריות, שלא כדרך הטבע (כלומר בסירוג הרגליים) או צירוף דמיוני אחר. עיקרון זה נשאר תקף עד היום כעיקרון חכם, המתקבל על הלב והחושים.

הגימור הנכון, שסוגר מעגל פעולה במובן אחד, משאיר מרחב לפתיחת מעגלים חדשים, בפעילות החייה של שוכני הבית כמו גם בהמשך העיצוב הדינאמי של חלל המגורים. כדוגמת הפסל הסביבתי העשוי תרכובת של ברזל וריקועי פח, מפטישו של הרב-אמן הבריטי אנטוני קארו (1996), המיצג ה"חלוד" משתלב בנוף ירוק וניגודי - דווקא בזכות עיצובו האוטונומי כתוצר מוגמר.