שבילי נמלים של חורף מרצדים ביהלומים של סוכר שרשראות ארוכות של תנועה פועמות את עיסת הזמן.
האיש הזקן פותח לי את השער הוא לא מדבר בכלל אני צועד במורד המסדרון האפל ומגלה שהפתח מצידו השני נינעל.
דלתות כבדות של רוח סוגרות על מתחם האשליה התמימות הפצועה משדרת פחד הרעד הזה מנפץ בקרבי הכרה.
העלים מצהיבים עצמם לדעת מרקיבים אל אדמת הארץ הטובה אני צובע בהם סופות של חול על פני מדבריות חסרות שם. |