כמובטח, הנה הראיון שלי עם פורטיס, שפורסם בטיים-אאוט, לפני שלוש שנים.

***

לפני שבועיים חגג רמי פורטיס יום הולדת. תאריך הלידה שלו (7.7) והעובדה שהוא חולק אותו עם האקס המיתולוגי, ברי סחרוף, סייעו לסביבה של פורטיס לא לשכוח את האירוע, והמברכים באמת היו רבים. "באו אלי אנשים ואמרו לי: "מזל טוב, כבר בן 44, לא?", "סחתיין, כבר בן 46".

פורטיס חייך ולא טרח לתקן אותם. אולי הוא קצת התפדח. בכל זאת, לא כל יום מחליפים קידומת וחוגגים יובל. "בעניין הגיל, הכל זה פונקציה של הראש", הוא אומר. "איפה שאני צריך להרגיש מבוגר – אני מרגיש מבוגר. לפעמים בא לי לעשות שטויות, ואני אומר לעצמי: מה, להתנהג ככה בגיל 50? אבל כנראה שזה חסר שליטה. אני יכול להשתטות עם הילדים שלי (גיא, בן 14 ואנני, בת 9 – א.ל.) ברמות מטורפות, ולהם לא מסתדר שאבא שלהם כבר בן 50".

המעבר לעשור השישי בחייו תפס את פורטיס לאחר חשבון נפש עמוק, בו ניסה לענות על שאלת מקומו והרלוונטיות שלו בשוק המוזיקה של היום. כבר שנתיים שהוא לא גר בתל-אביב, אלא במושב בית-יצחק שבעמק חפר, מקום שליו ורגוע שנותן את האווירה המתאימה לחשיבה עמוקה. לסוף חשבון הנפש הזה הוא הגיע עם מסקנות נחרצות. עליו, על מצב התעשייה ועל העתיד, שלו ושלנו. הדיעות שלו חד משמעיות ונטולות כל אלמנט של ייפוי המציאות. האיש שכונה "סנדק הרוק הישראלי" לא אופטימי.

"בשלוש השנים האחרונות המוזיקה בארץ עברה למגרש אחר. היא כבר לא בקטע של אמנות והיא נגועה בפוזה נוראית. הנפילה הזו התקיימה בכמה רבדים: חברות התקליטים נכנסו למצוקה, וחיפשו את הכוכבים החדשים שיעשו להם כסף. אז הם הביאו כל מני ילדות מנופחות, כמו רוני, כאלה ששרו קצת במקהלת בית-הספר. ראו שהן גם נראות טוב, ואמרו: יאללה, ניקח. זו לא מוזיקה, זו העמדה. בהעמדה אין קשר למוזיקה, הכל נועד כדי למכור. במקום הזמרת היו יכולים לשים צנצנת יפה או ואזה, וזה היה היינו הך. זה מתחבר למהפכה המזרחית. היא הצליחה. אתה פותח ערוץ 24 ורואה שהם שיחקו אותה, הם כל הזמן משודרים שם. אבל בוני המהפכה ודוחפיה לא ציפו שזה מה שיצא להם, מן יצור כלאיים כזה, שמשלב פופ, טקסטים גרועים, מקצבי טראנס ודאנס וצלצולים חסרי פשר. זה מזרחי? כמו הכל, גם זה מושפע מהמערב. בכל הקליפים שלהם רואים אותם עושים קניות בקניונים, לא במדבר. לזה הצטרפה ההצלחה של "כוכב נולד". התוכנית הזו זה בשבילי היא מושבת עונשין. תוכנית בידור שעוסקת בהרווחת כסף ממוזיקה. הרי אם הם היו יכולים להרוויח כסף מלשים שם ארנבות מתות במקום הזמרים, הם היו עושים את זה. פעם ביצעו שם את "ניצוצות". קיבלתי הלם. ממש ביצוע אוונגרד. אני, עם הקרחת והכרס שלי, לא הייתי עובר את הסינון הראשוני שלהם. גם לא חבר שלי, ברי. כל הדברים האלו, הרוניות, המהפכה המזרחית, כוכב נולד – עובדים על תדר של זמינות, ממש כמו פאסט פוד. כל הזמן משדרים לציבור שתרבות זה לא משהו שצריך להתאמץ בשבילו או להיות אנין טעם, אפשר לקבל את זה כמו המבורגר. והפאסט פוד הזה, זו המוזיקה הישראלית החדשה! זה האידיאל בעיני הקהל, חברות התקליטים וגם אותם אמנים חדשים. אז בסוף מישהו מהם יצא מפורסם. זה החלום האדיר, לקבל את 15 דקות התהילה, בלי להתעסק בכלל בבפנוכו של הדברים. אולי אני טועה, אבל מבחינתי זו לא המוזיקה הישראלית. זה לא מה שעונה לצורך שלה. אני מחפש מוזיקה איכותית, אמנים יוצרים אמיתיים, לא גיבובי מחשב שנטחנים שוב ושוב. פעם היו יוצרים חדשים שהיו חדשניים ונועזים. היום, לאלו שקיימים זה עוד יותר קשה – בגלל הקוד של גלגל"צ. אני בן-אדם נורא תמים. עד לפני כמה שנים לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה "פלייליסט". התפיסה של הפלייליסט – מוזיקה כן מתאימה מול מוזיקה לא מתאימה – יש בה סוג של גזענות.תפתח את "שבעה לילות" בעמוד הלפני אחרון, איפה שהמודעות. אתה רואה שם מודעות על הופעות לצד מודעות על סטנד-אפ. מה הקשר? איפה אני במערכת הזו? אני מרגיש שאני בתוך פוד פרוססור מטורף.לא מתאים לי. מעולם לא רציתי להיות אמן סטייל שלמה ארצי. התקשורת רצתה את זה, אבל לי נוח איפה שמיקמו אותי בהתחלה – בשוליים, אלטרנטיבי. אני אוהב את המקום הזה. הבעיה שבארץ הסצינה האלטרנטיבית מופיעה בפני עצמה. היא קטנה ולא יכולה להתקדם, כי היא לא מעניינת אף אחד. אני רוצה ללכת לראות הופעות שיעמידו לי את הזין. להתחרמן, להידלק. אבל אמנים עסוקים בלמצוא חן, בלהיות נחמדים ובלתפור שיר לרדיו".

חמוש בתובנות האלה, החליט פורטיס לקחת הפסקה מפעילות. אלבום האולפן האחרון שלו, "חצי אוטומטי", יצא ב-2001 ונתמך בסיבוב הופעות קצר יחסית, בו ליוותה אותו להקת "נעליים". מאז הוא ברר את פעולותיו. הוא הריץ מופע פסנתר עם שלומי שבן והשתתף באיחוד המוצלח של מינימל קומפקט, לפני יותר מחצי שנה. מלבד לתת כמה הופעות בתל-אביב, זכה ההרכב המתקאמבק להופיע גם באירופה, חוויה שפתחה לפורטיס את העיניים.

"גם בחו"ל יש דרעק, אבל שם ידעו לעשות מתרבות משהו שהוא חשוב למערכת הציבורית. יש להם תפיסת עולם שלנו אין, גם לגבי תרבות וגם לגבי חינוך. לא סתם גם החינוך אצלנו מתרסק, אלו שני דברים שתמיד מתרסקים ביחד. בחצי השנה האחרונה הופענו בבלגיה ובצרפת, אחרי שלא עשינו טור ביחד 17 שנה. נורא מצחיק להיות יחד בדרכים כמו פעם, לחלוק חדרי מלון, לדבר על שטויות. בארץ בחיים אי אפשר להיות בסיטואציה הזו. מקסימום אתה נוסע לחיפה להופיע, וחוזר בלילה הביתה. עכשיו, היינו שלושה שבועות אחד בתחת של השני, 24 שעות ביממה. בניגוד לעבר, הפעם לא רבנו. אם מישהו הוציא עצבים – אף אחד לא הגיב. פעם, היינו במצב כזה מתחילים לזרוק דברים אחד על השני. בסיבוב הזה נפל לי האסימון לגבי מינימל. קלטתי שזה לא דומה לשום דבר, זו להקה כמו שהיא – לטוב ולרע. אנחנו להקת הופעות בת-זונה ואני יכול להגיד בגאווה שהיינו גדולים. באוגוסט אנחנו נוסעים לעוד פסטיבל גדול בפאריז, ומקווים גם לסדר תאריכים להופעות בארץ. האיחוד הזה נעשה בשביל לנגן ביחד, נטו. בכלל לא חשבנו שנראה מזה כסף, בגלל שמדובר בהפקה מאוד יקרה. כשבסופו של דבר גם ראינו מזה כמה גרושים – זה תרם להרגשה הטובה, אבל זו לא הייתה המטרה.

- אתה מתפרנס מהמוזיקה שלך?

לפעמים כן, ולפעמים לא. מצבי לא שונה מזה של אף אחד אחר בתחום. בארץ אי אפשר להתפרנס בכבוד ממוזיקה. אבל ההצלחה כבר לא מעניינת אותי. אם פעם הייתי בדרייב של לשחק אותה ולהצליח – היום אני כבר לא בסרט הזה. השלמתי עם זה שאני עושה מוזיקה מסוימת במקום לא קל, אני מפוכח לחלוטין ואין לי ציפיות. לא איכפת לי אם ישמיעו שיר חדש שלי ברדיו או לא, אני רק רוצה לעשות מוזיקה וליהנות ממנה. הבנתי מה האופציות שקיימות היום בשוק לאמן כמוני. אחרי 30 שנה של חרישת במות, להופיע בכל מקום נראה לי ממוחזר. אני לא רוצה לשעמם את עצמי על הבמה. להוציא דיסק ולעשות סבב ראיונות? לא רוצה להתמודד שוב עם המערכת הזו, שרק נעשית יותר ויותר נוראית. הטלוויזיה מתדרדרת, הרדיו בהתרסקות והעיתונות רק מנסה למכור את עצמה. לא מדליק אותי ללכת לתוכניות אירוח. כבר אין לי כוח להישאל את אותן השאלות ולהמציא תשובות מבריקות. אני פותח ביום שישי טלוויזיה על תוכנית אירוח, והכל אותן בדיחות קרש ואם כבר מביאים אמן – מסתלבטים עליו. שנים לא ראיינו אותי בקשר לעשייה שלי, הכל רק ברמה הרכילותית. אם זיינתי עז כשהייתי בן 12, ואני אספר את זה היום – בשבילם זה יהיה ענק. אבל מהבחינה הזו אני בן-אדם מאוד משעמם. נשוי כבר הרבה זמן, עם ילדים, לא עשיתי ניתוח להגדלת שדיים, לא הורדתי שערות מהחזה ולא הסתובבתי עם דוגמגישות. אני הרי אפילו כבר לא גר בתל-אביב, אלא במושב".

- ואתה לא מתגעגע לעיר?

"כאחד שאהב להריח דיזל ולשמוע רעש של מכוניות, בהתחלה המעבר הזה היה לא פשוט. השקט במושב טילטל אותי.מעבר זה שוק. התרגלת למשהו ומגיעה ויברציה ומנדנדת אותך. אבל בחצי שנה האחרונה – כשאני מגיע לתל-אביב אני מרגיש שאני רוצה לברוח ממנה. מיציתי את העיר, כנראה שזו פונקציה של גיל. חוץ מזה, לא עברתי לגור אלפי קילומטרים משם, זה בסך הכל מרחק של 25 קילומטר. רשיון נהיגה אין לי, אז אני נוסע ברכבות. זה נותן לי אשליה שאני בארץ אחרת, כמו שהיינו בתקופת מינימל באירופה. מזהים אותי, וכבר קרה לי שקרון שלם של חיילים שר לי את "חתול מפלצת". רציתי לקבור את עצמי".

ובכל זאת, למרות חוסר העניין המוצהר בתעשייה, פורטיס חוזר להופיע, כדי להשביע במעט את הצמא של הקהל אליו ואת הצמא שלו לבמה. כרגע מדובר בשתי הופעות, אחת מהן ביום חמישי הקרוב במועדון הפיוז'ן. בחודש הבא, הוא גם יתארח בהופעה של שב"ק ס' בפסטיבל ניצנים.

- איך אחרי כל הנאומים על המוזיקה הממוסחרת אתה מוצא את עצמך בפסטיבל ניצנים?

"אני לא נותן שם הופעה מלאה, בכלל לא ביקשו ממני דבר כזה, והתמונה שלי אפילו לא מופיעה על הפוסטרים. שב"ק ס' רצו לארח אותי, מאוד אהבתי אותם בזמנו, וזה נראה לי נחמד. אז נעשה ביחד כמה שירים. בכל העולם יש פסטיבלים עם ספונסרים, וזה טוב שמישהו מקדם את המוזיקה. מה שכן, זה לא יאמן שבשביל הכרטיסים משלמים בפקקים של קולה.
בהופעות המלאות שלי, שוב תלווה אותי להקת "נעליים". יחד ננסה לתפור סט של שירים שיענו על ציפיות הקהל ועל הציפיות שלנו. בלי גימיקים. אני לא אוציא יונים מהכובע ולא אעשה שפגאט. ננגן שירים שכיף לנו לנגן ושעדיין מרגשים אותנו. כבר אמרתי בעבר שאם אני אעמוד בהופעה וארגיש טמבל פאתטי – אפסיק להופיע, או אופיע בפורמט אחר. אבל אם אני עדיין יודע איך להוציא מהגיטרה כמה חריקות טובות ואיך ללחוץ על הדיסטורשן – אני אהנה מזה. לא מזמן ראיתי ב-DVD הופעה של האבא של החטיארים והמשעממים – אריק קלפטון. פתאום הוא היה מאוד מרגש, ממש מפחיד הריגוש שהוא הוציא ממני. אמרתי לעצמי שאם הוא מצליח לרגש – אין סיבה שאני לא אצליח".

לפורטיס יש לא מעט שירים חדשים במגירה. אחד מהם, "שיר של ז'ק ברל", יוצא בימים אלו לרדיו. השאר עוד לא ממש גמורים, אבל בסך הכל יש לו מספיק חומר לאלבום חדש. מבחינה טקסטואלית, כך הוא מספר, הוא הגיע לשלב החושפני ביותר בקריירה שלו.
"אני עובר תהליך עם עצמי. פעם אהבתי להסתכל מסביב, היום החומרים שאני עוסק בהם זה כבר עירום. אני נובר בעצמי, ומגלה שלא הכל כל-כך נחמד. הכי קשה לכתוב על עצמך באמת. לוקח לי זמן להגדיר את מה שאני רוצה להגיד, למצוא מילים שיקלעו לתחושה שלי. פעם הייתי כותב תקליט שלם בשבוע, והיום אני בודק בציציות של כל שיר. כשכותבים ברמה חודרנית – חשוב להשתמש במילים הנכונות. הטקסטים גם מאוד משפיעים על הלחנים. אני בא עם לחן ומילים לאייל אבן-צור ולעידו אגמון (מלהקת "נעליים") ואנחנו עושים אפגרייד ללחן. אני לא יכול לעבוד עם כל אחד, זה צריך להיות מישהו שיודע לתרגם אותי. ברי, למשל, יודע לעשות את זה. הוא המתרגם הכי גדול שלי".

פורטיס לא בטוח שהחומרים החדשים עליהם הוא עובד ישוחררו כעוד דיסק. בשנים האחרונות הוא נכנס עמוק לאינטרנט, והמחשבה לשחרר חומרים דווקא שם, קוסמת לו.
"אנחנו עוברים מהפכה טכנולוגית גדולה מאוד. תרבות הצריכה משתנה בכל התחומים, כולל המוזיקה. תוך כמה שנים, חברות התקליטים יהפכו לאתרי אינטרנט להורדת שירים. מוזיקאים יעקפו את המערכת הזו וימכרו בעצמם ברשת את המוזיקה שלהם. זה לא בשליטה של אף אחד ואי אפשר להתנגד לזה. צריך להסתגל למציאות החדשה. ממילא חברות תקליטים זה דבר מאוד משעמם. אין לי חוזה ואני לא חתום באף חברה. מי שלא הבין את המהפכה התעשייתית בזמנו – לא שרד. כך גם יקרה כאן. צריך להצטרף למשחק, ואני בהחלט רואה מצב שאת החומרים הבאים שלי אשחרר להורדה ברשת, במחיר סמלי".

- אז אתה דואג להיות עם יד על הדופק? להתחדש?

"אני עובר תהליך מאוד מפותל בקשר למה שאני רוצה לעשות, ואיך. יש את הפורטיס שמכירים, אבל עם השנים אני משתנה, לטוב ולרע. גם ההתבוננות שלי על מה שקורה משתנה. עם הגיל מתחילים לחשוב על כל מני דברים, להתפלסף עם עצמך. אני יושב כל יום מהבוקר עד הערב מול ה-וורד עם גיטרה אקוסטית, ומנסה להמציא את עצמי מחדש. מקליט באולפן ביתי ונהנה מזה מאוד, אבל שמח שאני כבר לא בסרט הזה של הניסיון להצליח. היום, מה שמעניין אותי זה המשפחה, המוזיקה, וכל מה שקורה סביב זה. אפשר להגיד שזה סוג של פנסיה".