באחד הימים בהפסקת השיעור הייתי שרוע על דשא מגרש בית הספר שלפתע שמעתי לחישות בכי ליד עצי הדקל של מגרש הכדורגל. צעדתי לעבר הבכי שם ישבו חברותיה של דנה לוחשות זאת לזאת בבכי בעודי מסתתר מאחורי השיחים מאזין על מה כל המהומה שלפתע חשכו עייני ששמעתי את חברתה בוכה אומרת. שמעתן? דנה חולה בסרטן. ששמעתי זאת הרגשתי שגרוני נחנק נשימתי נעצרה גופי החריש והדמעות. הדמעות החלו לדמוע גופי צנח מוטל על האדמה  אוחז את הבכי מפניי מנסה לחשוב ששמעתי דברים טובים ואין רע. אין רע דנה שלי בריאה וחזקה. התרוממתי על רגליי רץ לעבר ביתה. לא היה אכפת לי להיפצע. לא היה אכפת לי אם אפול. לא היה אכפת לי אם אשרט שאני רדוף עוז  בין ענפי היערות. בין ענפי הפארק סדוק בדם מרגליי שהזיעה נוטפת ונוטפת מגופי. עוד קצת . עוד קצת אני אהיה בין זרועותיה. כל שייחלתי  היה להגיע לביתה לחבק אותה. לחוש אותה. לבכות איתה. הצעקה הזאת. הצעקה הזאת שכל כך רציתי לזעוק דנה אני אוהב אותך.. אני אוהב אותך.

המשך יבוא :)