על אף היותי גבר זה מרגיש (אומנם במהופך) אבל כל כך מדוייק.

כל כך עצוב ומרגש גם יחד. כל כך אמיתי עד להחריד.

ואוליי נקודת אופטימיות אחת מתקופת הטרמפים הנושנה שלי

בה תמיד הייתי מגיע לצומת בידיע שהטרמפ שליי בדיוק עכשיו יצא לדרכו והוא יעצור לי ויביא אותי בדיוק עד למחוז חפצי.

אבל השאלה הגדולה תמיד נותרה פתוחה. מאיכן בדיוק הוא יצא??

התשובה לכל מכאובינו, סבלנות ואמונה.

לנינה... מה אפשר להגיד...

המונולוג הזה עשה אותי עצוב במיוחד. אני לא אוהב להימצא בלי תשובות, אבל וואלה.

הנה.

אין תשובות. אולי בקשה - להשמיט את ה "איתך" בסוף הפוסט. אני חושב שפתרונה של כל בעיה תלוי בהיכן מחפשים אותו.
הקטע הזה גם לי להרגיש שאני כמו ילד שעומד מול איזו משחק וידאו שמרצד ומנצנץ, מוכן להפעלה, כשכל מה שחסר לי זה אסימון בשביל באמת לענות ולא להישאר צופה מהצד.

במקום שהאסימון יהיה איזה "פיצוח" פנימי, איזה משהו בונה, מעשי, תכליתי, הוא איזה "איתך" עמום כזה שקיומו לוט בערפל והגעתו מקרית. לתלות את אושרך בקיומו של אדם אחר זה הפסד טכני.

תשמעי את השיר ששלחתי לך, דירבלאק. 

לרגע חשבתי שאני כתבתי את הקטע הזה, זה רגשות שלי,זה מחשבות שלי, זה מרגיש כמוני...

אבל אז הבנתי שאין סיכוי שאני כתבתי את זה...אני לא הייתי מצליח לכתוב את זה בחיים כל כך מושלם.

תודה על הכוכב הראשון!ועוד מאישה!

מחמיא

חוץ מעניין חיי הרווקות התל אביבית המעושה (אני לא תל אביבית ולא חיה ככה גם) מדויק למדי. נוגע.

קיבלת כוכב.